בעיית האינטיליגנציה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 819
בעיית האינטיליגנציה
אחד המיתוסים של תרבות המערב היא שאינטיליגנציה וחכמה זהות. הן אינן. חכמה היא ידיעה גבוהה של המציאות. האינטיליגנציה, שהיא יכולת שכלית מסויימת, אינה אלא אחד מהכלים שבאמצעותם מתמודדת תודעה עם העובדות.
האינטיליגנציה, כשלעצמה, איננה משפרת את ידיעתו של האדם את המציאות או מבטיחה את חכמתו - והיא מסוגלת גם לאיים על שתי אלה. אדם בעל מנת משכל גבוהה איננו אדם חכם יותר מאדם בעל מנת משכל ממוצעת ולעתים קרובות קורה שאינטיליגנציה גבוהה תביא אדם להתנתקות מהמציאות, כלומר מידע וחכמה.
אחד הנזקים התרבותיים הגדולים שנגרמו על ידי כך שהאינטיליגנציה נתפשה כחכמה היא "כיבוש" תחום הפילוסופיה על ידי האינטיליגנציה, לרעת השכל הישר.
ביסודה, האינטיליגנציה היא ענין מולד ולא נרכש. אדם יכול לשפר במידה מסויימת את מנת-המשכל שלו אך הוא איננו יכול "לקפוץ" מרמתו של בעל אינטיליגנציה ממוצעת לרמתו של בעל אינטיליגנציה גבוהה או של גאון. מובן זה ממחיש את היותה של האינטיליגנציה החלק ה"גופני", ה"חמרי" של רוח האדם. אפשר לראותו כחלק שמחזיק ב"כושר הספורטיבי" של הרוח.
אנשים אינטיליגנטיים נהנים, פעמים רבות, מאשראי חברתי מוטעה בשל היתפשותם כאנשי רוח, כחכמים, בשל יכלתם האיטיליגנטית. משול הדבר להערצת בני-אדם על יופי גופני כשלעצמו, דבר שביסודו איננו פתוח לבחירת האדם, ואשר ככזה אינו ראוי לשבח מוסרי.
אחד הדברים החמורים והמסוכנים ביותר שקרו לפילוסופיה הוא שאנשים אינטיליגנטיים ביותר מאמינים שניתן להוכיח או לסתור באמצעותה כל דבר שהוא. מה שטראגי הוא שעבור רוב האוכלוסיה זה נכון - וזה נובע מן העובדה שהמהלכים הפילוסופיים הטכניים מתבצעים ברמת אינטיליגנציה גבוהה במיוחד, אשר מתאימה מבחינה טבעית רק למיעוט בציבור.
דבר זה אחראי במידה מרובה לחוסר האמון של הציבור הרחב בפילוסופיה ובעוסקים בה. מה שגרוע יותר, זה גורם לאנשים לא להיות בטוחים בידע העצמי שלהם: הם לומדים להיות ספקנים ואף פעם לא להיות בטוחים בשום דבר. הם לומדים שגם אם הם משוכנעים על ידי פילוסוף מסוים, תמיד יכול להופיע פילוסוף אחר שיוכיח כי תורה זו שגויה. משום כך, העיסוק בפילוסופיה עבור רוב הציבור איננו רק עיסוק מתסכל, קשה ו"יבש" אלא גם כזה שמקבע רגש נחיתות שממילא קיים בציבור הפחות אינטיליגנטי כלפי המייצגים את האינטיליגנציה הגבוהה. כל זה היה שונה אם אנשים היו תופשים פילוסופיה כסוג של מדע.
מדע מאופיין בכך שמחד עוסקים בו מומחים אשר יכלתם ורמתם יחודיים ורוב האוכלוסיה אינו משתווה אליהם (ולא רק מסיבות של מנת משכל אלא גם מסיבות של עבודה והתמחות של זמן ארוך) ומאידך הוא תורם לחיי היחידים בחברה באופן שניתן לזיהוי על ידי כל בעל שכל ישר.
לדוגמה, במדע המתימטיקה יש כאלה העוסקים במתימטיקה גבוהה והם, יחסית, במיעוט – וקיים הידע המתימטי הנהיר לכל בעל שכל ישר והמופעל באופן שוטף ושגרתי על ידי רוב בני האנושות. כך, כשמדובר בערך שחיוביותו איננה מוטלת בספק, יכולים בעלי מנת משכל ממוצעת להשתתף בו עם בעלי מנת משכל גבוהה באופן הרמוני, כשכל אחד תורם את חלקו לקיום הערך ואיש איננו מרגיש מתוסכל או מאוים. מסקנה: הפילוסופיה איננה נהנית היום ממעמד של מדע - היא איננה נתפשת כעיסוק שמועיל לחיים, שנוגע במציאות, שמקרב את האדם אל האושר.
במובן זה, מהווה הפילוסופיה אמצעי לתפישה לא נכונה של האינטיליגנציה האנושית: היום היא מכוונת את העוסקים בה לטכנולוגיה שלה, לחיצוניותה וליכולות שהיא תובעת מיכולת התפישה החיצונית, הצורנית, אך במקורה – וזוהי תעודתה האמיתית – הפילוסופיה, כמו האינטיליגנציה, היא משרתת החכמה. לכן, כשנולדה הפילוסופיה, היא משכה אליה את טובי המוחות באנושות, אשר, באופן טבעי, נמשכים אל מה שיכול לתרום לחכמתם, כלומר להבנתם את העולם לצרכי חיים.
יש, על כן, דמיון בין הצורה שבה משתמשים היום בעלי היכולת האינטיליגנטית בפילוסופיה: הם אינם מפעילים את שתיהן לצרכי הגברת היכולת של יישום חכמה לחיים ובכך מחמיצים את כוחן. במצב טוב יותר אמורות יכולת האינטיליגנציה והפילוסופיה להתמקד יותר בתכנים שיקדמו את חיי מפעיליהן והמשתמשים בהם.