האדם כמקורו הרוחני של העושר
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 840
האדם כמקורו הרוחני של העושר
בין חברה אסקימואית לחברת העתיד
כמה חולמים אנשים על זכיה בפרס הגדול בפיס? כמה כמהים אנשים לקבל סכום כסף עצום אשר, בבת-אחת, יאפשר להם להשיב את חובותיהם וישחרר אותם מדאגות כספיות? כמה שואפים בני האדם בחברתנו בפנקס-המחאות פתוח שבאמצעותו יוכלו לטייל בעולם ולעשות ככל העולה על רוחם?
הם היו מזדעזעים אם היו תופשים שמשאלות אלה הן, בחלקים גדולים, משאלות מוות – שמהרבה בחינות מה שיקבלו אלה שמקבלים לידם סכום כסף כזה הוא כרטיס כניסה למצב שבו לא ייאלצו להתעמת עם קשיי החיים, מצב שלפחות אחת ממשמעויותיו המוגדרות בכל מילון אנושי הוא מוות.
כל הגישות האמורות לעיל מסתכמות בהשקפה רווחת בין אנשי חברתנו, החושבים על עושר כמה שמשחרר את האדם מדאגות הקיום. למעשה, הם רואים את העושר כמה שמנתק אותם מאחריות החיים; עושר, עבורם, הוא מה שמאפשר להם ליהנות ממנעמי הקיום ללא דאגות לגבי הדרך להשיג אותו. עושר, מבחינתם, הוא "פנסיה": הבטחה לקיום חיים חסרי דאגות, מהסוג שרבים חולמים עליו במיוחד לקראת ערוב ימיהם.
ומה שאצל אנשים רבים נובע מהשאיפה להשגת תענוגות, אצל רבים אחרים הוא נובע מהחשש והחרדה לקיום ללא בסיס כלכלי בערוב ימיהם, ממצב שבו לא יוכלו עוד לפרנס את עצמם.
כל המחשבות הללו, בצורה זו או אחרת, הן תוצר של גישה חומרנית (כמו המטריאליזם, הנמצא ביסוד הפילוסופיה הסוציאליסטית), הרואה את העולם בכלל, ומתוך כך את מצבו החומרי של האדם בעולם, כחמרי. התוצאה של גישה זו היא השקפה כלכלית חומרנית, הרואה את הקיום החומרי כבעיה הראשית הניצבת בפני כל אדם – ואת העושר כמה שאמור לפתור בעיה זו. לכן, מהווה גישה זו תעודת עניות איומה לגישה הסוציאליסטית, כרעיון שבא להוציא את האדם מן החיים באמצעות ביטול תנאי קיומו: כלומר, הסוציאליזם מרוכז ב"פתרון בעיות הקיום" ברמה החומרית והדבר מתאים לתפישתו את האדם כיצור חומרי בטבעו, שדאגתו היחידה נתונה להשלמת חוסריו היא בתחום הקיום החומרי: מזון, לבוש, מחסה וכיו"ב.
בחלקים גדולים מן החברה האנושית של היום שולטת פילוסופיה חומרנית, אשר מבטיחה עושר חמרי – ולכן גם קיום – לעושי החומר שלה. המצב הכלכלי הגרוע שבו שרויים אנשי הרוח שלה מהווה נקודת לחץ המאפשרת את סחיטתם למען שמירה על מצב קיומי סביר ככל שיכלתם הפיזית נחלשת. מכיוון שבניה של חברה כזו שבויים בחששם ממצב קיומי חמרי, שנמצא, פעמים רבות, ביחס הפוך ליכולת היצירה הרוחנית שלהם, הם נסוגים מן היצרנות הרוחנית לחומרית – ולעתים קרובות בא דבר זה לידי ביטוי בסייעם לתנועה רוחנית התומכת בעושר החומרי על חשבון הרוחני.
זהו התשלום הקשה שמשלמת חברתנו על הפשרה שלה עם התפיסה החומרנית, ביחד עם הכניעה, מפאת תפיסת החומר, לשאיפות הרואות את העושר החומרי כ"אבטחת הכנסה" מחממת לימי הקרה המתקרבים.
במונחים של חיי אנוש, תפיסת עושר זו היא פסימיסטית וטראגית; את משמעותה ניתן לחוות דרך היותה של החברה כולה ממוקדת, מבחינה רעיונית, בשאלות כמו הבטחת הכנסה ופתרון בעיות הזקנה והמחלות שבאות עימה. לאורה הופכת המדינה של היום לחברת סעד כושלת, אשר מדגימה אי הצלחה בהתמודדותה עם משימה זו ודנה, על כן, רבים מחבריה לסיים את חייהם במחלה ובעוני.
זהו התוצר של ראיית ערך האדם בקיומו החומרי ולכן כחוסר יכולת לראות אותו כיצרן עושר. גם התפרקות התא המשפחתי בימינו היא, בחלקה הגדול, תוצר של חוסר היכולת לראות את הערך הרוחני בזקן ובמה שהוא נושא עימו במונחים של עושר רוחני, כולל הידע והנסיון הרבים שלו.
דבר זה הופך כמעט כל אדם ליצרן עושר רוחני בערוב ימיו, לפחות כמספר זכרונות.
וזה צריך להזכיר לחומרניים שבינינו כי בחלק מהחברות האנושיות העתיקות היה שמור מקום של כבוד – וצלחת מרק חם – לזקן השבט שהיה מספר אגדות העם והיועץ בו בזמן.
בהקשר זה, ניתן לציין כי בחברה אנושית הראויה לשם זה, קיים זיהוי ודאי של העובדה שאין אדם שלספר תולדות חייו אין ערך אנושי גדול. הראשונים שיש להם ענין להכיר בכך הם בני משפחתו. אח"כ, לפי סדר העדיפויות, יהיו צרכניו של ספר כזה גם בני עמו והאנושות כולה.
ומאידך, די אם נצפה בערכים הקלוקלים הזוכים היום להעשיר רבים מיצרניה הרעים של תרבותנו כדי להבין שמה שאינו מאפשר לאיש הרוח האמיתי, יצרן העושר הרוחני, להתפרנס בכבוד מעבודתו, נמצא באמות המידה הקלוקלות של צרכני זמננו.
אמות מידה אלו נובעות, במידה רבה, מיכולת זיהוי רדודה, תוצר של תפישה חומרנית, אשר נכשלת שוב ושוב בזיהוי הרוחני שבאדם.
בניגוד לה קיימת הגישה הרוחנית, הרואה את העולם, את האדם ואת העושר, כמהויות רוחניות, המבטאות את פעולותיו ואפשרויותיו של האדם בעולם.
מי שרואה את האדם כרוחני, רואה אותו, קודם כל, כמי שמייצר עושר ולא כמי שמקבל עושר – ואת העושר כדרך של הגדלת אפשרויות הקיום ונפח הפעילות הרוחנית האנושית.
האדם זקוק לעושר לצורך קיומו – אך לא מדובר בקיום חמרי אלא בקיום בכלל, וזה כולל היבטים חומריים ורוחניים כאחד.
אך ההיבטים החומריים נחותים מן ההיבטים הרוחניים כי הם משרתיהם – והעושר נובע מפעולות רוחניות ומתקבל ביחס ישר להן. בחברה המעריכה את צרכי הרוח, אדם המספק שירותים רוחניים לעצמו ולחברתו מגדיל את עשרו במידה שבה איש אקדמיה, אמן, מדינאי או מנהיג ראויים לעושר זה – והדבר נובע מכך שעשיה בחומר היא סופית, ולכן מוגבלת תמיד במספר הנהנים ממנה, ואילו עשייה רוחנית, ולו גם הקטנה ביותר, ניתנת להיות מוכפלת ומסופקת למספר לא מוגבל של צרכנים.
הקוץ היחידי באליית העשיה הרוחנית הוא שעשיה זו צריכה להיות מזוהה כערך חיובי על ידי ציבור צרכניה – וזה הרבה יותר קשה – ולכן תובע זמן רב יותר – מאשר זיהוי ערכו של תוצר חמרי.
אך שאלת החומרניות או הרוחניות הן ענין של גישה מקפת לגבי הקיום. כיצור רוחני, האדם הוא רוחני באופן טבעי, ולכן הוא גם מקור העושר, אך אם הוא חי בחברה שנכבשה בידי תפיסה פילוסופית חומרנית, הוא עלול להיות כבול על ידיה ולהאמין בכך שפעולותיו הרוחניות המובהקות – כמו יזמה, יצרנות ורצון להשגת ידע – הן ענינים שבחומר.
לעומתו נמצא האדם הרוחני הרואה מאחורי כל צורה של עשיה – וכמובן כל צורה של עושר, חומרי או רוחני – את הרוחניות.
האדם הרוחני – שחברת העתיד תבוסס עליו – יעריך את היוזמה והעשיה הרוחניים מאחורי כל עושר, אפילו יהיה זה העושר החומרי הרב ביותר – ויידע איך לתגמל אותו בצורה שתשמור על קיומו והצטברותו של העושר.
חברה שתשמור על האדם כעל יצרן עושר, תהיה גם כזו שבניה יהיו פטורים מן החשש הקיומי החומרי ביחס ישר ליכולת היצירה הרוחנית שלהם. אם לא תהיה פרנסתם מבוססת על היצירה החומרית אלא על יכולתם ליצור עושר רוחני, ממילא יגדל בהתמדה מספר צרכניהם ביחס ישר להתקדמות גילם עם היכולת היצרנית שלהם.
בחברות אנושיות פרימיטיביות, שבהן דלה כמות המזון והקיום האנושי מבוסס על עימות קיומי חמרי עם הטבע, כמו בחברה האסקימואית, מוצאים אנשים זקנים, בערוב ימיהם, אל הקרח, באין בידם מה לתרום לקיומם העצמי או לקיום חברתם. בחברה אנושית מתקדמת, בה מוערך אדם ביחס ישר ליכולתו ליצור עושר, יכולת המתקדמת עם הגיל, מובטח קיומו לכל משך חייו.
במובן מסוים, חברתנו מתנהגת כחברה אסקימואית, כי היא רואה את הזקן כנטל. אך בחברת העתיד, חברה שתהיה גם עשירה יותר מבחינה חומרית, תשלוט שיטה פוליטית הרואה את האדם כמהות רוחנית והזקן בה יתפוש את מקומו הראוי, שלא יהיה כפוף ליכולתו הגופנית אלא ליכולתו הרוחנית.
בחברה כזו לא יופעלו, באמצעות חוקי כפיה, השקפות חומרניות סוציאליסטיות. למשל, לא ייכפו יציאה לגמלאות ופנסיה על אדם עם הגיעו לגיל מסוים או לדרגת ותק מסוים בעבודה; בחברה עתידית צודקת יועיל האדם כל עוד הוא יועיל – ובמקצועות ותפקידים שבהם הוא יכול לתפקד עד יום מותו, יהיה יום זה היום שבו יפסיק לעבוד.
בחברה עתידית, שבה נבחנת יכולת היצרנות של האדם מחוץ להקשר של מצבו הגופני, רק היכולת האובייקטיבית של היחיד תקבע את מידת עשרו – וסביר שאדם שיצרנותו הרוחנית גדולה יהיה גם עשיר גדול.
חברה צודקת תהיה גם שונה מזו של ימינו בכך שחרב המחסור הכלכלי לא תהיה מונפת מעל לראשם של חבריה יומם וליל. לפיכך, בחברה כזו תהיה צורת הגדרת היצרנות שונה ונפרדת לגמרי מצורת הגדרת היצרנות בחברה חומרנית. למעשה, תהיה יצרנות כל צורה שבה יתרום אדם לרווחה – שלו או של אחרים.
מבחינה אנושית טהורה, ישתלם בחברת העתיד, בניגוד לחברת האסקימואים, גם לפרנס בן משפחה שהוא חסר יכולת לגמרי – כמו משותק או מפגר – כאשר יהווה עצם קיומו, כפי שזה טבעי, מקור להנאה מצד בני משפחתו בעצם עובדת היותו חלק חי שלה. ענין זה, כשלעצמו, יבטל את האפשרות שמי שאינו יכול לקיים את עצמו יהיה נטל על בני אדם אחרים, משלמי מסים שאינם מכירים אותו כלל.
גישה זו תסתור את הפתרון המקובל למה שנתפס היום כבעיה חברתית – את החזקתם של המוסדות הממשלתיים היקרים, הלא יעילים והמשמימים שהמדינה הריכוזית מממנת לטובת חבריה הלא-יצרניים על חשבון בני החברה הבריאים (כמו במדינות המערב של היום) או, במקרים קיצוניים, אף משמידה אותם בתירוץ האסקימואי (כמו במשטר הסוציאליסטי הנאצי). בכל מקרה, סובלים בני אדם אלה, גם אם הם מטופלים על ידי המדינה, מיחס של זלזול האופייני לרגש הנובע מהערכה ירודה. בחברת העתיד, לעומת זאת, תהיה ההכרה בערך היחיד גבוהה כל כך שהכל יכירו ברווח הפוטנציאלי האדיר שבקיומם של מיעוטי-יכולת ואיש לא יחשוב אפילו על פגיעה בהם. בהקשר זה, סביר להניח, שהם יהנו לפחות מהיחס שאותו מעניקים בני אדם לקרוביהם החולים או, להבדיל, לילדיהם.
בחברה בה מוערך האדם כמקורו הרוחני של העושר יש גם מיקוד והכוונה טבעית של כל אדם לתפקוד שיתאים ליכולתו הרוחנית ויביא לו, בהתאם לכך, את כל העושר שלו הוא נחוץ – ולו הוא ראוי.
וכבר צוין כי בחברה מתקדמת יכול כל אדם למצוא בטחון חומרי בביצוע פעולות פשוטות ביותר, אם לא חנן אותו הטבע במידה גדושה של כשרון המצאה. למעשה, העושר שיכולה האנושות ליצור כדי לקדם את עצמה הוא גדול כל כך בתנאי חופש, עד שהיא יכולה להרשות לעצמה, בצד כל מפעל יצרני, מספר עצום של משרות פשוטות, החופשיות למילויין על ידי לוחצי כפתורים או משגיחי רכוש. באופן טבעי, נמצאים ליד כל מכונה משוכללת ממציא גאון אחד ומליוני משתמשים, אשר יש צורך באלפי משרות פשוטות, של עבודה, שיווק וזבנות, כדי לבצע את התאום ביניהם.
בחברה שרואה את האדם כמקור לעושר, נתפש כל יחיד אנושי כמהות שמפרנסת את עצמה מבחינה חומרית וגם כיחידה המועילה מבחינה חברתית. די בכך כדי לאחד מחדש את יחידת המשפחה הטבעית ולראות איך שיתוף הפעולה המשפחתי הטבעי יכול להגדיל את עוגת העושר המשפחתי, הן מבחינה חומרית והן מבחינה רוחנית.
בחברה המוסרית של העתיד אף האדם החלש ביותר אהוב על מולידיו ועל צאצאיו ולכן לא יכולה להיות בה משמעות למושג כמו "אדם חסר ערך". בחברה כזו יש מקום לכל אדם וכל אדם יכול לקיים את עצמו בכבוד ולהיות שותף ביצרנות העושר הכללית של האנושות.
בחברה של עושר רוחני תהיה הרווחה החומרית גם קלה בהרבה להשגה מאשר בחברות ימינו, שכן הידע הנחוץ לשם כך כבר נמצא בהישג ידו של האדם. זהו ההקשר המתאים למצב שבו יידע כל אדם להעריך אדם אחר ולראות בו את כוחה החיובי של רוח האדם ולו רק מכיוון שכמוהו הוא שותף במעגל הרחב של המשפחה האנושית.