ההומור כמכשיר בידי הרוע
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 891
ההומור כמכשיר בידי הרוע
דרך צורות רבות של ביטוי ניתן לראות איך הרוע, כשאין לו דרך רציונלית של התנגשות עם רעיון או מהות מסוימים, נוקט בדרך הסאטירה שאיננה מתייחסת אל משהו עקרוני או אל רעיון מוטעה מסוים אלא אל משהו חיצוני שדרך כריכתו בקשר של עסקת חבילה בלתי לגיטימית, ניתן להשמיצו כשלילי באמצעות ההומור ו/או הצחוק.
הצחוק מושך כי הוא מהווה הנאה מיידית ומקומית ובאמצעותו אפשר להפיל בפח את התמימים והשוטים - משל לשודד אשר מספר בדיחות לקרבנו וזה האחרון, מתוך כך שהוא שקוע כולו בפרפורים ועוויתות של צחוק רב, אינו שם לב למעשי השודד המבצע בו את זממו.
דוגמאות הסטוריות רבות יש לעקרון זה; אחת היא ההתקפה שנעשתה על הדמויות והעקרונות הקלאסיים באמצעות האופרטות של אופנבך "הלנה היפה" ו"אורפאוס בשאול" - כנראה כאנטי-תיזה ליצירותיו הקלאסיות של גלוק. אם לוקחים בחשבון את המקום בעל המשמעות שהיה לסיפורי ה"איליאדה והאודיסיאה" באירופה של המאה ה18 בכלל ובצרפת בפרט (שניסתה לשחזר את תהילתה של יוון העתיקה) ניתן לראות איך חיציה של האופרטה האופנבאכית פוגעים הישר במרכז הערכים הנאצלים, כאנטי-תזה. סביר, בהקשר זה, כי אופנבך יצא כנגד היישומים המוגזמים, המנופחים והשליליים של הרעיונות הקלאסיים, שללא ספק יושמו בפוליטיקה בצורה הרת-אסון, אך ההשלכות של האמנות העממית במובן של אמנות המונים היו הרות אסון, כי הם יצרו השמדה מלאה של הערכים הנאצלים שהיו קיימים ביסוד התרבות הקלאסית ונעלמו מן התרבות כמעט לגמרי.
האדם חי בהווה ולצורך שיפור חייו בהווה כדאי שישתמש בידע שהועבר לו על ידי המסורת - אך עליו להשתמש אך ורק במה שישפר את חייו בהווה. אסור לו לפגוע בחייו בגלל מסורת, בגלל מה שנמסר מן הדורות הקודמים. זו הייתה נקודת התורפה של הקלסיציזם ושל האנטי-תזה שלו: הנטורליזם, המבקש ליצור יש מאין - הווה ללא עבר, מהות צומחת בהווה ללא שרשים.
יכול להיות שזו גם הצורה שבה פעל מחזהו של חנוך לוין "מלכת האמבטיה" ושאר סאטירות שיצאו כנגד ההתנפחות העצמית של מנהיגי ישראל לאחר מלחמת ששת הימים,
ההתנפחות שלא הייתה במקומה, של אנשים שלקחו אשראי פוליטי על פעולות שלא הם עצמם עשו ושהיללו על המוגמר שהיה רק התחלה...
מה שייצג חנוך לוין הוא בדיוק את כוחו ההרסני של הומור, כאשר הוא משוחרר, ככלב תקיפה, אל מול כל מה שזז – ונושך גם את בעליו. בחברה הישראלית של היום, המשופעת בסאטירה פוליטית חריפה כנגד כל מה שאינו שמאלני במובהק, נשמדו כמעט לחלוטין כל הערכים החיוביים שהיו קיימים בתשתית התרבותית של המדינה וכיום לא ניתן למצוא בה כבר ערכים שעולים בקנה אחד עם המסורת – כל מסורת, החל מזו של ההתיישבות העובדת וכלה במסורת היהודית הדתית.
מקובל לראות את ההומור כנשקם של החלשים, כאשר הם מדוכאים בידי כוח חזק מהם, אשר אינו משאיר להם ברירה אחרת, אך במשטרים עריצים ממש, המודעים לכל אויביהם, אין מרשים הומור החותר תחתיהם. זה משאיר את ההומור בידי הרוע היכן שהוא בוחר להעדיפו על פני טיעונים של צדק אמיתי.