חסינותו של השלילי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 767
חסינותו של השלילי
על הבעיה הפוסט-מודרניסטית
בכנס אינטלקטואלי על ההיבטים הפסיכולוגיים של הכלכלה מבקש אחד המשתתפים את רשות הדיבור וכשהוא מקבל אותה הוא אומר: "לדוד שלי יש חתול".
"מה הקשר? שואלים אותו.
והוא משיב: "אין שום קשר – אבל מה, לי אין זכות לומר משהו?
זו, למעשה, משמעותו המעשית של הפוסט-מודרניזם: מתן רשות דיבור שווה לכל עמדה שהיא; לכאורה, בימינו, כל אחד מקבל זכות דיבור. בימינו אין (לכאורה) לאיש זכות לבטל את דברי רעהו או לשלול אותם על יסוד כלשהו. במסגרת גישה זו מקבל בימינו אף השלילי ביותר חסינות מפני השמדה או חיסול. ולא מדובר רק בשלילי מבחינת המעמד ההגיוני, אלא במה שגרוע הרבה יותר מזה: הלא-מוסרי.
כך, בכל דיון בעל משמעות, אלה הנותנים את רשות הדיבור לכל, מאפשרים לא רק לטפשי ביותר וללא-רלוונטי ביותר להשמיע את דברם אלא גם ללא מוסרי ביותר. באמצעותם יכול גם השלילי ביותר, שקיבל חסינות, להרעיל את התקדמותו של החיובי באמצעות תקיעת מקל בין גלגליו – ולו רק בשל הזמן שיקח ממאגר הפנאי הכללי של המעורבים. כך או כך, חסינותו של השלילי מפני ביקורת, חיסול או הוצאה אל מחוץ לתהליך החיובי היא מכת-מוות קטלנית המשתקת כל אפשרות להתקדמות אמיתית.
הפוליטיקה המקומית, שבה יש לרוצחים מדופלמים כמו ערפאת חסינות מפני פגיעה, ודובריהם מורשים להביע את עמדתם בתקשורת הממומנת על ידי הנרצחים בשם "חופש הדיבור" הם רק מקרים מסוימים של עקרון רחב, אשר איננו מאפשר את הוצאתו של הרעל מלחם חיינו; עקרון זה הוא, כאמור לעיל, העקרון הפוסט-מודרניסטי אשר מעניק לגיטימציה לכל השקפה או רעיון ומשתמש בלגיטימציה זו כדי לטשטש את ההבדל בין אמת לשקר ובסופו של דבר בין טוב לרע.
יש שיגידו כי לא ניתן להימנע מהצגת מגוון דעות או שניתן לשאת כמות מסוימת של שלילה בתוך החיוב על יסוד הרעיון של "בטל בששים", אך איש לא יסכים לשאת רק "מעט רעל" בככר הלחם שלו... האמת, המוסר והצדק צריכים להיות טהורים. ההתקדמות בכל תחום מבוססת על מדע מדויק שאינו סובל אף טעות קלה ביותר בשורשיו. בענין זה יש להבחין באופן מוחלט בין טעות ביישום, שעלולה לקרות בכל מקרה לבין טעות בתכנית היסוד, היכולה להכשיל את המפעל כולו, כמו טעות חישוב "קלה" בתכניותיו של גשר. פעמים רבות יקרה שגורם שלילי ייכנס בטעות אל החישוב החיובי, אך לתת לשניהם מראש מעמד שווה פירושו להניח מראש שאין לטוב עדיפות.
הנחה כזו פירושה לתת מראש נצחון לשלילי. במונחים מוסריים, פירושו של דבר להעניק לפושע השולל זכויות דריסת רגל בביתו של בעל זכות הקנין של הבית. זו משמעותה היסודית של הכנסת הרעיון הפוסט-מודרניסטי למעמד של רעיון שווה-ערך לכל רעיון אנושי יצרני אמיתי.
מה שהתומכים ברעיון זה נהנים ממנו הוא העובדה שלמעשה הם מנצלים אותו בצורה שאינה עולה בקנה אחד עם טענתם. כלומר: הם עצמם אינם מעניקים לכל עמדה לגיטימציה אלא מעדיפים גישה אחת מסוימת על חברותיה. זהו, למעשה, ההכרח היסודי הקיים בחיי הרוח של האנושות, אשר מעדיפה תמיד, בכל הקשר, עמדה אחת על פני חברותיה. היא מבצעת העדפות של דעות מסוימות על אחרות לכל אורך ההסטוריה שלה.
חיי הרוח של תרבות הם, בהגדרה, עיסוק ברמה שאיננה סובלת כשל; אנשי הרוח של החברה הם אנשי מדע העוסקים בעקרונות, בנוסחאות ובתכניות המתאר של התרבות. הרשאתם של ברברים להיכנס לאולם הדיונים של אנשי התרבות, כשהם מצוידים בזכות דיבור, זכות הצבעה וחסינות מפני ביקורת שלילית, משמעו דרדורה של התרבות. שום הנהלת בית חולים שפויה לא תסכים להעניק לפועלי הנקיון של המוסד מעמד, נכסים וכוח הצבעה שווי-ערך לאלה של הרופאים הבכירים לגבי מצבם של החולים – ובמיוחד יהיה הדבר נכון אם ידובר בזכות הצבעה שוות ערך על הטיפול הראוי בחולה. שום חברה שפויה לא תרשה השתתפות של שוטים או רשעים בקבלת ההחלטות של הנהגתה. במקרה של שטות תתקבל חוסר יעילות ונזקים. במקרה של רשע תהיה התוצאה הרס מוסרי ובסופו של דבר השמדה כללית.
העובדה שיש היום כבוד חברתי לרעיון זה ולאלה הזועקים אותו בפרהסיה רק מוכיחה שמדובר בתחומי יישום שבהם, מלכתחילה, אין הפועלים צריכים לספק ערכים שיש בהם משום נגיעה מעשית לחיי האדם, שכן אחרת הם היו נחשפים מיידית כפי שהיה נחשף בפשעו כל עובד נקיון העוסק בניתוח לב פתוח. מכך שמעמדו של הפוסט-מודרניזם מתאפשר בתחומים שבהם לא ניתן להצביע בבירור על יחס בין רעיון לתוצאה.
בתחום המחיה הפוסט-מודרניסטי אין מכריעים בין עמדות והדבר מעניק ערך זהה לשקר מול האמת ובהתאמה לכך לאי הצדק למול הצדק. קיומם של שקר ואי צדק בעלי חסינות מביקורת ומחיסול (כמו קיומו של אויב במצב של חסינות) מנציח את קיומו של הרוע בחיינו ואינו מאפשר לנו להיפטר ממנו. דבר זה בא לידי ביטוי כמעט בכל תחום של עימות בחיינו – ובעיקר בממשל המקומי, אשר נמנע מ"שיפוטיות" ו"החלטות חד-צדדיות" כשהוא מסתתר מאחורי עלה התאנה הקרוי כנסת; כנסת ישראל, הפרלמנט שלנו, איננו בית דיון והצגת עמדות של מומחים, אנשי מחשבה ורוח, אלא זירת הורדת ידיים מילולית-צעקנית אשר את החלטותיה ניתן לדעת מראש, כי הן אינן קשורות לתכני העמדות המוצגות בה אלא רק למספר היחסי של התומכים בעמדה זו או אחרת. בהקשר זה, חוברת הדוגמה של הדמוקרטיה – הרעיון שהרוב צודק – עם הכשל הפוסט-מודרניסטי.
מתחת לסיסמה הדמוקרטית-דוגמטית שגורסת ש"הרוב צודק" נתונים אזרחי ישראל לחסדי אלימות הרוב, כי במערכת שבה יש לגאון רוחני ולברברי אותו כוח הצבעה אין אפשרות לצדק ולשכל לנצח. למותר לציין כי לפיכך, בשל הגישה המעניקה מעמד שווה לכל טוען, אנו נידונים לנצח לקפוא על שמרינו ולקיים עד סוף כל הדורות את העימות בין שתי הידיים השמאלניות של בית הנבחרים שבו מנעד הדעות נע בין גווני הסוציאליזם השמאלני לכאילו-ימני וההחלטות מתקבלות בו (למעשה מראש) על ידי מספרם של אלה התומכים בעמדה זו או אחרת.
בהקשר זה משרתת את הגישה הזו התקשורת, שבה רווח הנוהג הפסוודו-אינטלקטואלי לקיים דיונים בלא הכרעה, שבהם מסתפקים בהצגת "עמדות הצדדים". לצורך זה, מציגים, למשל, את דובר צה"ל והשייך נסראללה באותו מפלס, מה שמעניק לרוצח נקודות זכות שאינו ראוי להן ובכך, למעשה, מצדיק אותו. הצדקה זו, הנעשית על ידי כלי התקשורת בעצם ההצגה שוות הערך של העמדות, איננה הגיונית או אינטלקטואלית ומשום כך גם איננה מאפשרת התנגדות וביקורת אמיתית. כך בנוי היום כל הטווח של הדיון הציבורי – מהאקדמיה ועד לכנסת, כאשר הוא מתיר לבעלי האגרוף לקבל מעמד של שווים לבעלי הזכות ולבעלי הרעיונות השרירותיים מעמד שווה כמו לאלה שרעיונותיהם נובעים מהשכל.
כך, באה לידי ביטוי החסינות לשלילי בעצם העובדה שכל דאלים גבר כי, בחסינות של "הזכות השווה לעמדה המנוגדת" שמורה לכל רוצח או סתם צעקן שמאלני חסר מוח הזכות המפוקפקת לעמוד על כל במה ולנפוח כל רעיון שהוא, מתוך ידיעה שיקבל זה על ידי הלך הרוח הפוסט-מודרניסטי גושפנקה של יצירה רוחנית...