מבול
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 928
"...ותמלא הארץ חמס" (בראשית ו יא)
מ ב ו ל
התיאוריה היהודית על סיבותיו והשלכותיו (*)
היום מוכה העולם כולו על ידי האסון שהתחולל באסיה, כשהוא מאבד כ150,000 נפשות והורס את חייהם של מליוני אחרים; אלה שלא נפגעו ישירות, ברמה החמרית, על ידי השטפונות, נפגעו על ידי הלם, תדהמה – ומבול של שאלות בלתי פתורות. כפי שרעידת אדמה תת קרקעית הביאה לגל ענק שהשמיד ישובים רבים, הביא המבול הנוכחי לגל עצום של שאלות, המציף את העולם.
מעטים הם בני האדם שיכולים להתעלם מהשאלות שמולידה בהם הידיעה על התרחשותו של אסון בקנה-מידה כזה. אנשים אלה יכולים שלא להשיב על השאלות ואף להדחיקן, אך האדם, מטבע בריאתו, מותאם פסיכולוגית למצב שבו יש לו תשובות ל"מדוע" (לסיבות) ול"למה" (לתכליות) של מה שמתרחש בעולמו, והוא חש אי נוחות במצב שבו אין לו תשובות מספקות (אפילו ברמה תיאורטית) לנושאים הנוגעים לחייו.
אסונות טבע עצומים, שבהם נהרגים עשרות אלפי אנשים, אינם חזון נפרץ בזמננו; הרי רק לפני כשנה התחוללה בעיר באם שבדרום-עיראק רעידת אדמה שבה נהרגו בין 20 ל40 אלף איש ועולמם של מאות אלפים אחרים חרב עליהם תרתי-משמע. המקרה האסייתי הנוכחי מושך אליו מיקוד כלל-עולמי חזק בהרבה לא רק בשל היותו גדול במימדיו, אלא בשל פגיעתו היוצאת מן הכלל באוכלוסיה עשירה: עשרות אלפי תיירים מארצות המערב.
מותם של אנשי מערב רבים באסון טבע "שובר מסורת", שלפיה מתחוללים אסונות הטבע הגובים קרבנות רבים רק בארצות מ"סוג מסויים". מה מגדיר את הסוג הזה? השתייכות לנחשלות תרבותית. האם זו מקריות גרידא או שניתן להפיק מהרצף העובדתי ההסטורי הידוע התומך (בן מאות שנים לפחות!) גם מסקנות נוספות? זוהי שאלה עקרונית אחת, שעשויה לקבל תשובה – ומשמעות – באם תיבדק לאורה של תיאוריה מאחדת בנושא המבול.
האם יש בידינו תיאוריה כזו? כן. היא מופיעה בספר "בראשית" בצורת הסיפור על המבול; מה שאנו מכירים כ"סיפור המבול" הוא, בין היתר, דרך להצגת התיאוריה היהודית לגבי אחד ההיבטים המרכזיים של יחסי האדם-עולם במציאות; בסיפור התנ"כי יש לשאלת המבול תשובות ברורות גם לגבי ה"מדוע" וגם לגבי ה"למה" של המבול. לצורך ניצולו השימושי יש להבינו בהקשר תבוני-שכלתני, כתיאוריה מדעית מציאותית (אובייקטיבית) (**).
(*) במגבלות הידע וההבנה של המחבר.
(**) בדרך להבנה ושימוש אלה יש לפרק כמה מוקשים מושגיים ממטענם הרגשי, ובראשם את מושג האלוהים. לצורך תפישת התיאוריה היהודית באור פילוסופי, יש להבין מושג זה כביטוי של מכלול חוקי המציאות.
נושא יחסי האדם-עולם במציאות נסקר בתנ"ך ברמות שונות ודרך אירועים רבים, שחלק גדול מהם אסונות שבימינו נקראים "אסונות טבע" ואילו בתנ"ך, המביע את השקפת היהדות, נתפשים כ"יד אלוהים". מסדום ועמורה דרך מכות מצרים ועד בעיות "שגרתיות" כבצורת ורעב, המסר היהודי / תנ"כי הוא ברור: הסיבה היסודית לאסונות הטבע – כמו לברכותיו – היא מצבו של המוסר האנושי (הנתון באיזור שבו מתחוללים הדברים). מצבה של המוסריות האנושית במקום מסויים על פני האדמה הוא הקובע את מצב הטבע בו.
כך, עפ"י היהדות, קיומם של האדם והעולם איננו נפרד ומנותק אלא מחובר ובעל מחויבות פנימית בעלת אופי סיבתי. היהדות מספרת לנו כי העולם נברא למען האדם. המשמעות המדעית-אובייקטיבית של אמירה כזו תהיה קשר הדדי בין ההתנהגות האנושית לבין מצבו של העולם. בהקשר תפישה פילוסופית מאחדת (כמו זו של תיאוריית ה"כאוס", הרואה אפשרות שמשק כנפי פרפר, המתרחש במקום מסוים על פני האדמה, יגרום לסערה במקום אחר, שיכול להמצא במרחק עצום משם) אין זה מן הנמנע שתהיינה לפעולות אנוש המתרחשות במקום אחד עלי אדמות השפעה על המתרחש במקום אחר(*).
המקרה הראשוני, הגדול והקלאסי, המציג את יסוד התיאוריה היהודית, הוא מקרה המבול המתועד בתורה, זה "של נוח". הסיבה למבול זה, שבאמצעותו מתכונן האל לחסל את הנגע המוסרי של "השחתת האדמה" היא, עפ"י הכתובים, החמס אשר ממלא את הארץ ("ותשחת הארץ לפני האלוהים ותמלא הארץ חמס").
מהו חמס?
ראשית לכל, החמס הוא גזל. ( רש"י: לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל (סנהדרין קח). זהו הדבר הראשון בחשיבותו, בהקשר זה, כי הוא מציג את התיזה שלעיל, אשר קובעת את סיבת המבול במצב חברתי לא מוסרי, מצב של גזל.
אך החמס הוא גזל מסוג מסויים, מיוחד במינו. על כך כותב הרב הירש:
חמס הוא גזל, שאיננו יוצא בדיינים. איש חמס איננו חייב בידי אדם (**); אך הוא הורס את חברו לאט לאט – בחמס חוזר ונשנה..."
ועוד:
"החברה תתגונן מפני גזלנים בכוח ענשים ומאסר, אך החברה תאבד בחמס, בעוול הנעזר בערמה" "בעטיו של החמס היא (החברה) נעשית "חמץ" – וסופה להחמיץ ולהרקיב".
החמס מייצג גזל שאין בכוח החברה לפתור אותו. מה משמעות הדבר?
(*) כדי "לשחרר" סתימה רגשית בהקשר זה, הנובעת בד"כ מהרעיון שהיצור האנושי הוא גורם זניח, זעיר וחסר שליטה ו/או השפעה במכלול העולמי, יש לזכור שאפילו בעלי חיים הנחותים תודעתית מן האדם, כמו ציפרים ולווייתנים, מתייחסים אל המרחב הימי והאווירי של כדור הארץ כולו, כאל המרחב הטבעי שלהם, והם שולטים בו לפחות מבחינת ידיעתם אותו)
(**) איש החמס מבסס את הגזל שלו על כמות גדולה ונפרדת של מעשי גזל קטנים, שסכום כל אחד מהם כשלעצמו אין די בו כדי להפוך הליך של משפט צדק לגביו לרווחי, כלומר: שהסכום הנגזל מן היחיד הוא קטן מכדי שתביעה לגביו תהיה רווחית לתובע. לפיכך, סוג זה של גזל מעשיר את הגזלן מבלי שהחברה תוכל להתגונן מפניו.
כל חלק חי בבריאה מחוייב, לצורך המשך חייו, לפעולה התואמת את המציאות. במונחים של המוסר האנושי, זוהי פעולה מוסרית; המוסריות האנושית, המבוססת על בחירתו של האדם, היא כזו המתאימה לחוקי המציאות, האל ו/או הטבע (***). כפי שפעולה מוסרית מועילה לחיים ומשמרת את קיומם, פעולה לא מוסרית משמידה אותם. לכל חלק חי בבריאה – והחברה האנושית כלולה בכך – יש מנגנוני הגנה, אשר מתקיפים גורמים לא מוסריים המאיימים על קיומו. כשחברה אנושית היא בריאה, היא כוללת מנגנונים הדואגים לצדק, שהיא הבריאות המוסרית האנושית. כשאין כאלה לחברה נתונה, נגזר דינה של חברה חולה כזו לחיסול, כפי שיקרה לכל חי חולה, אשר מערכותיו מנוגדות למציאות.
חברה אנושית לא מוסרית היא חברה חולה. במקרים מסוימים, המחלה היא סופנית. למען הדיוק, יש להבחין בין חברה שיש בה בעיות מוסר אשר ניתן לתקנן, לבין חברה שאיננה מסוגלת לפתור את בעיותיה המוסריות. אם וכאשר אין די במנגנוני הצדק של חברה נתונה כדי להתגבר על הבעיות המוסריות שיש בה, היא במצב של סבל מתמיד וחסר תקווה להבראה – ואת זה יש להפסיק. זהו פשרה של ההחלטה האלוהית על המבול(*).
החמס יכול להיות פרימיטיבי או מתוחכם; הוא יכול להתרחש בארץ שבה הצליחו השלטונות למצוא דרך אלימה להפחיד את כלל האזרחים ולהקיז את דמם הכלכלי על ידי שיעבוד ישיר - או בארץ מודרנית, אשר מפעילה, באמצעות טכנולוגיה מתקדמת, ביורוקרטיה מתוחכמת היורדת לחיי האזרחים שבה, דרך ניכויים של 0.001 של המטבע פעם בשניה ו500 פעם ביממה. בשני המקרים מדובר בהמתה בתהליך איטי של רוח האדם, בדריסת האנושיות ובהפיכתם של בני האדם שחיים בחברות אלו לרובוטים חסרי חיות, אשר האושר האנושי נמנע מהם. יש לציין כי במקרה הראשון, האפייני למדינות העולם השלישי, קל להבחין במצב העריצות בעין בלתי מזויינת, אך במצב השני, האפייני למדינות ריכוזיות בנות-זמננו, קשה יותר לתפוש את אי מוסריותה של החברה ואת המידה בה התפשט בה החמס.
חברה אשר נכבשה על ידי חמס, על ידי גזל שאין לאנשיה אפשרות למנעו, היא חברה שעצם קיומה הוא חויית סבל קבועה ליחידיה – ומנקודת המבט של המטפיסיקה היהודית מחייבת אי מוסריות זו הפסקה של קיומה. דוגמה לחברה כזו היא חברת העבדים מהסוג הנפוץ כיום בעולם השלישי ובמזרח; השווה בכולן הוא היותן נשלטות על ידי תפישות פילוסופיות / פוליטיות אשר יוצרות דיכוי וסבל קבוע. יש לציין כי מה שמאפיין את היותן של מדינות עבדים אלה כמדינות שבהן שולט החמס, הוא שליטתן של אידיאולוגיות דתיות ו/או פוליטיות בכל האזרחים, וזאת בניגוד לשליטתו של עריץ או משפחת מלוכה. ההבדל המכריע בין סוגי עריצויות אלה נעוץ בכך שבזמן שבו מלך או מפלגה יכולים להיות מזוהים כפושעים על ידי העם ובמוקדם או במאוחר ליפול בשל כך – הרי אידיאולוגיה דתית, למשל, באם היא חובקת את כלל האזרחים של חברה נתונה, מנציחה את העוול ע"י הסכמתם של המשעבדים והעבדים כאחד עם צדקתו של המצב.
(*) דרך מושג האלוהים, המייצג, בו בזמן, את ההיבט האנונימי ואת ההיבט האישי של המציאות, כלומר: את תהליכי המציאות והטבע ה"חמריים" ואת המהות הרוחנית, השופטת, פוסקת דינים ומיישמת אותם, ניתן להבין את היחס בין הערכה, שיפוט וגזר דין, הבא לידי ביטוי בסיפור המבול התנ"כי. במובן זה, ההחלטה להשמדת חלק העולם שבו נשחתה הארץ בגלל החמס, היא ההחלטה המתבקשת כדי להפסיק סבל; קיומו, במציאות, של יצור סובל (ולפיכך, פעמים רבות, גם גורם סבל לאחרים), אינו עולה על הדעת.
(***) המציאות, האל והטבע הם שלושה היבטים משלימים של כלל הדברים.
למדינה שמצב העוול שבה מונצח באמצעות פילוסופיה בדרגת עומק כזו יש סיכוי קטן מאד להיחלץ ממנו; משול הדבר לרופאים שאינם מכירים בבעיותה של מחלה קטלנית ולכן אינם מטפלים בה, מה שיביא בהכרח לסופו של החולה.
כדאי, בהקשר זה, לשים לב לכך שההסטוריה האנושית רצופה במקרים שבהם חוסלו, בדרך זו או אחרת, התרבויות הלא-מוסריות של העבר, שהיו תרבויות של חמס, על ידי מכות, שלעתים לבשו צורה של אסונות טבע ולעתים הופיעו כמשברים רעיוניים, פוליטיים וכלכליים. מתחילת ההסטוריה מדווחים לאנושות מקרים שבהם נמחקו תרבויות שלמות מעל פני האדמה (**). אלה פותחים פתח למחקר ראוי שיקבע את היחס בין מידת המוסריות לאסונות בהסטוריה הרשומה הידועה. בהקשר זה כדאי לשים לב להבדל שהתפתח בין אסונות טבע במערב לאלה שבמזרח:
בתקופה החשוכה ביותר באירופה, ימי הביניים הנוצריים שבהם שלטה הקתוליות, התחוללו באירופה אסונות טבע שגבו, לעתים, מליוני קרבנות(*). בימינו, גם אם מכה אסון טבע באירופה (כמו השטפונות העצומים של תחילת המאה החדשה) אין הוא גובה מספר גדול כל כך של קרבנות. תישאל השאלה: האם לא מדובר בעליונות תרבותית-טכנולוגית, שהיא העושה את ההבדל בין התרבות המוכה בהמוני קרבנות לבין זו המשלמת בהרבה פחות? בודאי שכן. אך אין הדבר מנותק מהמוסריות אלא תואם אותה, שכן ההבדל בין אירופה של ימי הביניים לזו של היום (שהוא, בין היתר, ההבדל שבין הקתוליות העריצה לפרוטסטנטיות החפשית יותר) הוא שאירופה של היום חפשית יותר – והחופש, שהוא ההיפך מדיכוי, הוא המוסר בהתגלמותו הפוליטית.
אם נזכור שהמוסריות משמעה התאמה למציאות, נוכל לראות איך החופש, המאפשר תנועה טכנולוגית וכלכלית גדולה יותר, הוא גם ביטוי של מוסריות גבוהה. הנוסחה היא: מוסר = חופש = כלכלה חפשית = טכנולוגיה גבוהה = רווחה חמרית. אלה באים לידי ביטוי קודם כל ביכולת להתמודד טוב יותר עם פגעי טבע(**) – אח"כ ביכולת הניצול שלו לטובת האדם - ובסופו של דבר גם בהופעתם של פחות פגעי טבע באיזור נתון(***).
במציאות בכלל – ובעולם האנושי בפרט - המושג "אסון טבע" איננו מבודד מהקשר – וזה מיוצג במידה שבה אנשים מסוגלים להתמודד עם כוחות הטבע. אם אין אדם לומד לשחות, למשל, תהפוך בורותו בתחום זה לאסון של טביעה. טביעה זו לא היתה הכרחית והיא איננה תוצאה של פעולת המים אלא של חוסר פעולת האדם. המערב, המוסרי יותר מבחינת כיבודו את זכויות האדם במאות השנים האחרונות, הצליח לפתור את בעיית אסונות הטבע בשטחיו באמצעות הכוח האדיר ששיחררה המהפכה התרבותית שהביאה חופש זה. לעומת זה, מוכות מדינות העולם השלישי ואלה הנשלטות על ידי פילוסופיות של דיכוי, שוב ושוב על ידי אסונות טבע מחזוריים.
(*) דוגמה אחת לכך היא המגיפות הגדולות שחיסלו חלקים גדולים מאוכלוסיית אירופה בעידן הנצרות).
(**) לצד סיפור המבול היהודי מוזכרים בתנ"ך גם אסונות הטבע שפקדו מקומות כמו סדום ועמורה, מצרים או בצורת מחזורית (שנבעו כולם מפגמי מוסר אנושיים) – ואירועים מיתיים (גלגמש, אטלנטיס ועוד). לכך יש להוסיף מקרים הסטוריים ידועים ומתועדים (רעידות אדמה, שטפונות ופעילות געשית המגיעות עד לימינו).
(***) עפ"י התיאוריה היהודית, התנהגות האדם קובעת את מצב הטבע בסביבתו. זהו ביטוי של תפישת האחדות הכוללת, הרואה את המציאות כולה כמערכת של כלים שלובים, שבהם יש השפעה הדדית של רוח על חומר ואדם על עולם. השלכת הדבר היא קיומו של קשר סיבתי בין חוסר המוסריות החברתית באיזור נתון לבין אירועים טבעיים- גיאולוגיים באפיים המתרחשים בו. לכן, עפ"י היהדות, הגזל משחית את הארץ כולה.
כאמור לעיל, במקום שבו מוסריות גבוהה יותר, יש יותר חופש. היכן שיש יותר חופש, יש פחות אסונות-טבע: חופש משמעו יותר רווחה, מצב טכנולוגי-כלכלי טוב יותר – ובעת עימות עם איתני הטבע סיכויים טובים יותר להתמודדות טובה יותר עמם ולאבידות קטנות יותר בנפש. הנהגתה הריכוזית של מדינה נטולת חופש משולה למי שמדריך קבוצת אנשים ביער עד השורץ חיות טרף ומתעקש להחזיק את כל כלי הנשק בידיו; אדם זה יביא בכך לקטל רב של בני הקבוצה שעליה הוא אחראי. ממשלה ריכוזית המחזיקה תחת שליטתה את כל משאבי הארץ שבה היא שולטת מביאה בכך לחוסר יכולתה של נתיניה להתמודד עם אסונות טבע.
מכל אלה ניתן ללמוד כי קיומו המתמיד של החמס, כלומר של שליטה פוליטית מקומית של מי שמפעיל דיכוי מקיף נגד אזרחי איזור נתון, חורגת בהרבה מפגיעה "חמרית" מקומית, והיא בעלת השלכות חמורות, החל מההשפעה על מצבם הרוחני של בני האדם (עבדות של דורות יוצרת רובוטים לא מאושרים שקשה לראותם כבני אדם במובן המלא של המלה) וכלה באיום על סביבתם הטבעית. אך איום זה איננו נעצר בגבולותיה הפיסיים של עריצות:
למעשה, מהווה קיומה של חברה עריצה מסוג זה גם איום על חברות וארצות השכנות לה. חברה מסוג זה מאיימת ב"הדבקת" שכנותיה באי המוסריות שלה - וזהו אחד מהתהליכים המסוכנים ביותר המרחשים בימינו.
מדינות העבדים הנוראיות ביותר הקיימות היום – ואלה ש"חוטפות" את מכות הטבע החמורות ביותר - הן אלה שבהן נשלטים התושבים על ידי דתות כמו האיסלם ואידיאולוגיות כמו הקומוניזם; מדינות אלה, אשר הנהגותיהן נשענות במשך שנים רבות על דיכוי של אוכלוסיה ירודת איכות ומרובת ייאוש, מצאו בעשורים האחרונים דרכים לנצל את עבדיהם כך, שהם יכולים להפיק מהם רווחים גם מחוץ לגבולות ארצם. זהו היסוד לסחר עבדים מודרני, שבא לידי ביטוי במגוון דרכים, שביניהן מכירת תוצרת זולה לארצות אחרות, שיגור פועלים ככוח עבודה זול לארצות חוץ והזמנת בני מדינות זרות ליהנות מניצולם של משועבדיהם כתיירים.
ממשלות המדינות העשירות במערב, החוברות לנציגי הממשלות העריצות מן העולם השלישי, שותפות בכך, פעמים רבות, בהגברת הדיכוי של תושבי ארצות אלה. סימביוזה לא מוסרית זו מתגברת עקב הסכמתם שבשתיקה של כל המעורבים, החל מהמשעבדים השולטים בנתיניהם ביד ברזל, המשך בעבדים הנכנעים שאינם מוחים על דיכויים, וכלה בתיירים, אנשי עסקים ומעוניינים אחרים מן המערב אשר תומכים בדיכוי באמצעות שיתוף פעולה כלכלי ושתיקה(*).
בהקשר של האירועים האחרונים באסיה, מביא אותנו חלק זה של הדיון להסבר תיאורטי לגבי חלקם הגדול (המוחלט והיחסי) של תיירים מן המערב בנספים. כאמור לעיל, תיירים אלה ורבים כמוהם, הנהנים מבילוי, משתתפים תדיר בניצול המקומי המתקיים במדינות נחשלות, מבלי לתת את הדעת על כך שמה שמופיע על כף אחת של המאזניים כמחירים זולים של שירותי מין או סמים, בא לידי ביטוי על כפם האחרת בפגיעה אנושה בצלם האדם של התושבים המקומיים(**).
(*) ראוי לציין כי מבחינה מוסרית מהווה שתיקה זו שותפות תומכת פעילה באי מוסריות אשר, מנקודת המבט של הצדק המוחלט, גוזרת את דינם של השותפים לשבט.
(**) יש לזכור כי שטפון קטלני איננו תוצאה הכרחית של גשמים עזים או של עליית פני הים; מדינה אירופאית מתקדמת כמו הולנד, למשל, ביצרה את עצמה במערכת סכרים, אשר חיסלה את האפשרות של הקטל ההמוני המחזורי, שעליו אנו שומעים תדיר, המתרחש ב"איזורי האסון" של העולם השלישי.
ונזכיר, בהקשר זה, את העובדה האקטואלית כל-כך הקשורה לסיוע הכלל-עולמי שמגיש היום העולם לאיזורים מוכי האסון, והיא שיתוף-הפעולה ללא ערעור שבין ממשלות הארצות המסייעות לנפגעי האסון לראשי המשטרים העריצים. בלחץ האידיאולוגי הכללי ברוח הנצרות, המטיף לסיוע כולל לנפגעים, מתרחשת גם שיתופיותם של העריצים, המחזיקים לפחות בחלק מהאחריות לאסון; כיבוד מעמדם של השלטונות העריצים באופן אוטומטי על ידי המסייעים - ואי קיומן של חקירה ודרישה נמרצות מצדם לגבי מהותה הפוליטית של התרבות שלה הם מסייעים – כמוה כסיוע לקרבנותיו של אסון שהתרחש במפעל מסויים מבלי לבדוק את מנהלי המפעל, לגבי שאלת אחריותם לאסון. זה צריך להיות ברור כי סיוע עיוור מסוג זה (שאין תמה שגורמים עולמיים א-מוסריים בכירים, כמו האו"ם, מעורבים בו) לא רק שלא יפתור את בעייתם של המוכים לאורך ימים, אלא אף ינציח את החמס המקומי דרך חיזוק הנוגש. אם חלק זה של התיאוריה נכון, סוג זה של חיזוק החמס לא רק יזמין את אסון הטבע הבא, אלא יחזק אף את מעמדו של המסייע כשותף לרוע ויהווה בכך הזמנת איום באסון על הארץ המסייעת לחמס.
עד כאן התיאוריה על סיבת המבול כביטוי של הקשר בין המוסריות האנושית למצב העולם. נכון הוא שתיאוריה זו – כמו כל תיאוריה - איננה מוכחת באופן מלא (עדיין). אך תיאוריה היא שלב הסולם שבו עולה האדם ממצב של חוסר ידע לידיעה. התיאוריה היהודית (כמובן במגבלות ההבנה של הכותב אותה) מציגה תפישה של סדר, סיבתיות ותכליתיות, שבתוכה ניתן למצוא סיבות – אפילו הן כלליות ביותר – לאירועים כלל-עולמיים(*). ככזו, קוראת התיאוריה היהודית תגר על התפישה ההווית הסבורה שעולמנו נטול סדר ובמיוחד שאין בו קשרים מחייבים של סיבה ותוצאה בין האדם להקשר המציאותי שבו הוא נמצא.
הסוברים כי אין סיבה לאירועים, או כאילו לא ניתן לדעת אותה, מייצגים את רוח זמננו במובנה השלילי, שיש בה כדי לפטור את האנושות ממחויבות מוסרית. היא נושבת מכיוונו של מי שיש לו ענין שלא תהיה לאירועי המציאות משמעות מוסרית ולצורך ענין זה הם נלחמים בכל אפשרות של הוכחת קשר כזה. להשקפתם זו אין יסוד מדעי. לתיאוריה היהודית יש.
מהו מעמדה של תיאוריה זו בעולם של היום? בניגוד להשקפת משכילים רבים בעת החדשה, הדתות אינן מייצגות חוסר ידע אלא ידע מסוים. דתות שונות מייצגות תפישות שונות של המציאות; מהידע הנתון שמייצגת כל דת ניתן להקיש את ההשקפה המטפיסית העומדת ביסודה, את התייחסותה לאירועי המציאות, להתרחשויות הטבעיות, לטבע האדם ולמוסר האנושי(**). המאמר שלעיל מנסה לגבש הבנה לגבי התיאוריה היהודית, בהקשר של הסיבות למבול והשלכותיהן. לאורה של הנחת סבירות התיאוריה מנסה המחבר גם לקשר בינה לבין האירועים הנוכחיים-עכשוויים באסיה (אך לא רק), במטרה לקבוע מדיניות פעולה שכלתנית בנושא.
(**) ראוי להזכיר, בהקשר זה, את "תיירות המין" האסייתית, אשר תאילנד מהווה את אחד ממרכזיה הגדולים; זו מנצלת לצרכיה קטינות מגיל הילדות והורסת את חייהן לטובת סיפוק תאוותיהם של בני המערב, אשר יכולת הקניה שלהם היא הנימוק היחידי המאפשר ניצול מחפיר זה של אביונים. אין אפשרות מוסרית לאדם שמתפקד בהקשר זה (יזם, נותן שירות או לקוח) שלא להיות מודע לכך שהוא מעורב במעשה של שחיתות מוסרית. ערוץ זה של ניצול מיני היה מאז ומתמיד אחד מכוחות ההשחתה הפוליטיים הראשיים על המערב, ודוגמה לכך היא השימוש שנעשה בשוחד מיני על ידי בריה"מ וגרורותיה, אשר קנו באמצעותו שיתוף פעולה מצד מדינאים רבים.
מבחינה אפיסטמולוגית, יש לתיאוריה בכלל מעמד של ידיעה בכוח – ובודאי שנכון הדבר לגבי תיאוריה סבירה (כלומר זו שאין מזהים בה סתירות ברורות או אי הגיון). במצב שבו האלטרנטיבה לתיאוריה היא חוסר תיאוריה או כזו המצהירה על חוסר ידיעה (כמו חוסר יכולת אנושית לדעת), עדיפה, ידיעתית, התיאוריה הסבירה. תיאוריה מנוגדת לזו המוצגת כאן, כמו זו שתכחיש את הקשר בין מוסריות האדם למצב עולמו, היא חסרת גיבוי אמיתי, שכן הסתמכותה על תפישה חמרנית מפצלת, המפרידה בין רוח לחומר ובין אדם ועולם, לצורך הכחשת אפשרות ההשפעה ההדדית, מבוססת על פילוסופיה נפוצה (מטריאליזם) אך מופרכת מבחינה לוגית.
יש להעיר גם כי המעמד הבלתי מוכח של התיאוריה היהודית הוא כזה רק בחוגי הממסד האקדמי, הנתמכים על ידי אלה השולטים פוליטית, אשר לחלק גדול מהם אג'נדה נוצרית (ולכן אנטי-יהודית). בין היתר, משמעות הדבר שסביר להניח שיש בספרות היהדות הדתית תימוכין לתיאוריה היהודית, אשר נצברו במשך אלפי שנות קיום היהדות. הגיוני גם להניח שיש, לצורך זה, גם ידע והוכחות רבים בספרות התורנית. אלה מחוייבים בחשיפה, כחלק ממאמץ שתכליתו להפוך את הידע היהודי האובייקטיבי לכלי שימושי לרווחת האדם. דברים אלה נוגעים בעיקר להוכחת הקשר המסויים בין חוסר המוסריות האנושית לבין אירוע טבע גיאולוגי באפיו. אך מידע על כך צריך להימצא לא ברמת התיאוריה אלא בחקירה מדעית מסויימת. זו תוכל להתבצע קודם כל אחרי הערכה מחודשת במערב של היחס בין הרוחני לחמרי במציאות(***).
(*) אנו התמקדנו, בהקשר זה, באירועים טבעיים, למול אירועים מלאכותיים, שאת סיבותיהם ניתן לאתר ביתר פשטות במימד של טבע האדם.
(**) בהקשר זה, חשוב לציין כי בין הדתות יש כאלה שמתעלמות לחלוטין מקיומו של כל קשר מחייב בין ההתנהגות האנושית למצב העולם.
(***) בניגוד למקובל ע"י רבים, אין הגילוי המדעי מוכח בנכונותו רק אחרי הבנתו על ידי הציבור. אם נבדוק, למשל, את ההסטוריה אילוף הכוח החשמלי, נמצא שהוא קיים עימנו כעובדה הרבה לפני שהתיאוריה לגביו מובנת לחלוטין אף על ידי אנשי המדע העוסקים בו.