מחזוריות, פילוסופיה, דתות - והאדם
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1395
מחזוריות, פילוסופיה, דתות - והאדם
אחת הסיבות החשובות ללימוד פילוסופיה היא הכרה בכך שתולדות הפילוסופיה הן תיאור המחזור של ההתנהגות הרוחנית האנושית – והמסקנה המשתמעת מכך היא שדבר זה הוא הכרחי אם ברצוננו להשיג את תכליות העל שהמין האנושי קובע לעצמו מתוך אי כניעה למחזורי הטבע (כדוגמת בעלי החיים).
כמו מחזורי הטבע, המהווים נוסחאות כלליות של פעולת היבטים מהעולם הטבעי, הפילוסופיה והדתות מייצגות אף הן מחזור/ים של חשיבה ופעולה אנושיים. אלה וגם אלה כדאיים בידיעה ולימוד.
ידיעת מחזור המים בטבע, למשל, מאפשרת לנו לשלוט בו (כלומר לדעת, על ידי חיזוי, היכן ומתי ירדו, ייקוו ויזרמו מים) כדי להשיג את המים הנחוצים לנו בדיוק במידה, בזמן ובמקום שאנו חפצים בהם (על ידי חפירת בורות, בניית סכרים, הטיית מקורות מים וכיו"ב). באותה מידה, מעניק לנו לימוד ההסטוריה של החשיבה את ידיעת המחזורים המחשבתיים הידועים מזה דורות – ומכך את היכולת לשלוט בהם. זהו, לכן, גם היסוד ללימוד מסורות הדתות באנושות, שכן הן מהוות ביטוי למחזוריות זו.
אין ראנד עמדה על כך חלקית כשהשוותה את הדתות לשיטות פילוסופיות (היא ראתה את הדתות כ"פילוסופיות משומרות", האפייניות לתקופה הטרם-פילוסופית, כלומר: כתפישות פילוסופיות שמוצעות ליחיד האנושי באמצעות רמת הפעולה, מבלי לערב את הגותו ושיפוטו היחידאיים). מה שהיא לא עמדה עליו הוא ההבדלים העקרוניים שיש בין הדתות – כמו בין הפילוסופיות – אשר קובעים את מידת האובייקטיביות שלהן (כלומר מידת התאמתן למציאות). כדי לחדור בצורה יעילה יותר למשמעותו של ההבדל הזה יש צורך בהפעלת מושג האמונה במשמעותו היהודית (כלומר הרציונלית; החדרת השימוש בפרשנות היהודית של מושג האמונה, התופש את האמונה כגורם שאיננו אנטי-רציונלי אלא הכרחי לוגית בחשיבה נכונה, להקשר הבדיקה ההשוואתית של הדתות, תביא להכרה באוביקטיביות של חלק מהן; בהקשר זה, משמעה של אובייקטיביות, כאמור לעיל, הוא התאמה למציאות, אשר ביחד עם התיאוריה הראנדיסטית לגבי הדת, היא תהווה המלצה לדבוק בפעולה עפ"י הדת, אם, כאשר ובמידה שבה זו מבוססת על אמונה רציונלית.
כדי לפעול עפ"י הדת ולהיות שכלתני (רציונלי) בו בזמן יש להסיר את התהום שקיימת היום בין הדת לפילוסופיה. דבר זה ייעשה בצורה היעילה ביותר על ידי הכרה בכך שאין יסוד שכלתני אמיתי לקיומה של תהום זו. יותר מכך, שהפילוסופיה והדת מהוות שני היבטים של התפישה האנושית את המציאות ובו בזמן את שני צדדיה של מטבע הקיום האנושי. מטפיסית ואפיסטמולוגית כאחד, יש להכיר בכך שהאדם הוא חי פילוסופי - שאין לו קיום אנושי ללא הגות.
היום, בשל מחסור בעבודות המקשרות בין הפילוסופיה לדת עוינות שתי חטיבות רוח אנושית אלה זו את זו וכל אחת מהן, בנסיון לשמור על שלטונה ברוח האדם, מנסה (ופעמים רבות מתוך דאגה כנה לשלום האנושות ונסיון למנוע את האנושות משגיאות והרס) למנוע את האדם מלעסוק באחרת. מכיוון שדיסצפלינות ההתייחסות של הדת והפילוסופיה לעולם שונות בתכלית (הפילוסופיה מהווה התייחסות שכלתנית טהורה והדת חווייתית במובן של פעולת חיים) מנסה כל אחת מהן לדחות את האחרת בכליה שלה: הפילוסופיה מציגה את הדת כאנטי רציונלית ואילו הדתות רואות את הפילוסופיה כמנותקת מזרם החיים ה"אמיתי". מה שמסייע לחשד ההדדי של הטובים בשני התחומים הן, כמובן, העובדות המראות שאכן יש בין הדתות כאלה הדוגלות באיסטרטגיה שכלית אנטי שכלתנית ושיש בין הפילוסופיות כאלה הדוגלות בהתעלמות מהמציאות המוחשית, הפעולתית. אך מה שבד"כ מוחמץ בלהט קנאות ההגנה הוא גוף העובדות הנגדיות, המציגות טווח עצום של תואם הדדי בין פילוסופיה לדת. לאור התואם הזה תהיה המסקנה הראויה שהפילוסופיה והדת משרתות זו את זו באינטראקציה של יחסי הגות ופעולה, שהם המאפיינים את האדם השלם.
כך, במובן זה, הפילוסופיה והדת של ימינו (מחוץ ליוצאים מן הכלל מעטים ביותר) מחמיצות שתיהן את העובדה שהן מייצגות שני היבטים הכרחיים של אותה מהות חיה, שהיא חיי האדם, הצורכים חשיבה וגם פעולה, הגות וגם חוייה, עקרונות וגם אמונה לקיום אנושי. (דבר זה בא לידי ביטוי במיוחד במושגי הידיעה היהודיים ובראשם מושג ה"ידיעה" עצמו, המבטא את הגישה האפיסטמולוגית היהודית, הכוללת את כל סוגי האיחוד במציאות, החל מהאיחוד הרעיוני, המופשט וכלה באיחוד ההחמרי, המסויים).
ב"קיום אנושי" אנו נדגיש את ה"אנושי", ואנושי משמעו שכלתני, הגותי: מנקודת מבט מטפיסית, האדם הוא יצור הגותי ואין בידו, מטפיסית, לבחור להתקיים מחוץ למחשבה (כלומר ללא מחשבה) יותר ממה שיכול הוא "לחיות מחוץ לחיים". ההגות, המחשבה הפילוסופית, היא, עבור האדם, כמים לדג או כאוויר לציפור – זהו תווך החיים שרק באמצעותו הוא יכול להתקדם לעבר תכליותיו. השכל ההוגה הוא עבור האדם מה שהסנפיר לדג והכנף לציפור – איבר שמשתמש בחשיבה כדי לתאם בין העולם לתכליותיו – והאמצעי למציאותיות, כלומר לקיום שבו משתלבים רוחניותו וחומריותו, או, במלים אחרות: היחס בין הגות תודעתו לעובדות שמחוצה לה.
לאור זה, הדת (הנכונה) והפילוסופיה (הנכונה) משתלבות יחדיו כשני היבטים משלימים של המהות האנושית, שזקוקים זה לזה כפי שהבשר והעצמות זקוקים זה לזה כדי לקיים את הגוף האנושי. ההגות והפעולה תואמות זו את זו ברוח "סוף מעשה במחשבה תחילה", האחדות הבלתי נפרדת שמייצגת את רוח האדם.