מיתוס החזק התוקפן
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1006
מיתוס החזק התוקפן
חלשים, חזקים, פושעים וחפים מפשע
חלק גדול מאנשי תרבותנו חי לאורו של מיתוס החזק התוקפן: זה הרי נשמע לרבים הגיוני שבין חזק לחלש יהיה החזק תוקפן. ביסודו של המיתוס הזה קיים הרעיון כי יש לחזק מה להרוויח מן החלש ובמיוחד אם ינצח אותו. היזקו של מיתוס זה מרובה והוא עומד בדרכו של כל קשר אנושי שהוא; אנשים או גופים חברתיים הבאים בקשר לעולם אינם שווים וממילא יהיה אחד מהם חלש ו/או חזק מעמיתו. אם אנו מאמינים או מקבלים כהגיוני את הרעיון שהחזק יהיה תוקפני, באופן טבעי, כלפי החלש ממנו, אנו עלולים להתרגל לראות באמצעות המיתוס הזה כל מערכת יחסים אנושית כמלחמה פוטנציאלית שבה החזק פוגע או עלול לפגוע בחלש. השקפה כזו עלולה להפוך את חיי האנשים המחזיקים בה לגיהנום שכן היא תגביר חשד, חששות ואימה בכל היכרות עם צד אנושי אחר.
יש רק מצב אחד במציאות שבו היחס הקבוע שבין החזק והחלש הוא יחס שניתן לראותו כמצב של תוקפנות ואלימות והוא מצבם של בעלי החיים בטבע; בעולם החי הטבעי קיים עימות מתמיד בין מיני החי. עימות זה, אשר מתרחש ברמה הפיזית-גופנית-חמרית שבה נפגשים מינים שונים, מבוסס על כך שמזונו של כל מין מורכב מגופם של מינים חלשים ממנו. אך בעולם זה, שבו המינים החזקים צורכים את המינים החלשים אין, למעשה, אלימות ותוקפנות. אלימות או תוקפנות הם מושגים אנושיים מכיוון שהם תוצר של בחירה חפשית ורק לבני-אדם יש בחירה חפשית; אלימות איננה הפעלת כוח כלשהי אלא יזימת הפעלת כוח בין אנשים ותוקפנות היא מצב פסיכולוגי אנושי.
אנשים, שלא כמו בעלי חיים, אינם חייבים לאכול אנשים אחרים ואינם ניזונים מאנשים אחרים. אריה טורף מפעיל את כוחו על טרפו בצורה שהיא ביטוי לטבעו ולצורת חייו, שאין לו שליטה עליה ולא יהיה זה מתאים לכנות את עובדת הפעלת הכוח שלו אלימות או תוקפנות שאם כך, כל האריות, חיות הטרף ובעלי החיים הם אלימים - וכך גם, פוטנציאלית, כל כוח טבע אחר. רק אדם יכול להיות אלים או תוקפן - כי הוא יכול גם להיות לא כזה.
בשל טעות פילוסופית סוברים אנשים רבים כי העולם האנושי איננו שונה בטבעו מן העולם הטבעי. מרכס, במיוחד, הראה בתיאוריה שלו כי רווח של איש אחד נעשה על חשבונו של איש אחר ועל כן מעריכים אנשים כי בפוליטיקה ובכלכלה על אדם להיות אלים ותוקפני אם ברצונו להרוויח. לפי השקפת רבים, האלימות היא חוק טבע ולכן התוקפנות הכרחית לאדם; החברה האנושית כמוה כג'ונגל שבו "אדם לאדם זאב"... עם עלות הסוציאליזם הוצגה על ידיו השיטה הקפיטליסטית כביטוי של התחרותיות וניגוד הענינים בין בני אדם ובכך הגיעה לשיאה גישה זו במאה ה20.
מתוך ההשראה של אידיאולוגיות שונות השותפות כולן בתפישת המציאות האנושית כג'ונגל (תפישתם של הובס, שופנהאואר, דארוין, הגל, מרכס ועוד אשר, בשינויים שונים, רואות את העולם כשדה קרב), באה לשכנענו כי האילן העצום של החיים עלי אדמות הוא אילן מלחמתי: כי יש מלחמה בין השרשים לגזע, בין הגזע לענפים ובין הענפים לפירות מכיוון שכל אחד לוקח מן השני חמרים, ועל-כן מנצל אותו ובהכרח ממית אותו...
היום, מנסים אירגוני איכות הסביבה לשכנע אותנו שיש מלחמה בין האדם לטבע והאירגונים הפמיניסטיים שמים למטרה לשכנע אותנו שמתחוללת מלחמה בין גברים ונשים. הפילוסופיה המרכסיסטית מנסה לשכנענו כי יש מלחמה בין מעמדות חברתיים ואירגונים פוליטיים באים לשכנענו כי יש עימות בין מדינות עשירות ועניות. הכלכלנים מספרים לנו על תחרות פראית הקיימת בין יצרנים ועל עימות מתמיד בין יצרנים לבין צרכנים. עוד הרבה עימותים ברשימה זו ובכולם ניתן למצוא יסודות עקרוניים קבועים: שהעולם מלא ניגודים, מאבקים, סכסוכים ומריבות, שבכל עימות יש חזקים וחלשים ושטובו של אחד בא תמיד על חשבון השני.
רעיון אחרון זה - שמאחורי כל רווח נמצא בהכרח הפסד כלשהו - קובע את מדיניות הפעולה של כל הגורמים המנהלים היום את תרבותנו, המעצבים את שד דעת הקהל והמנחים את מנהיגינו הפוליטיים. מדיניות זו מושתתת על קבלה בלתי מעורערת של עיקרון זה ועל ההנחה המתבקשת ממנו: שמכיוון שתמיד יש מי שמפסיד בכל ענין, הפתרון היחידי למצב הוא "איזון" שבו נדאג כולנו לכך שהחזקים יפסידו יותר כדי להשיג שוויון וזאת מכיוון שהחזקים יותר מסוגלים לשאת בהפסד - וגם מכיוון שהם הרוויחו את מה שברשותם מאלה שחלשים יותר מהם. זוהי, על רגל אחת, תמציתו של הפתרון הסוציאליסטי החברתי.
זה שדוגל בלקיחה מעשירים כדי לתת לעניים - וסובר שמשמעות מעשהו היא לקחת ממי שלקח ולהחזיר למי שממנו נלקח, מאמין שהוא מתקן סדרי עולם מעוות - שהחברה האנושית, כמו עולם החי, היא עולם של טורפים, ושפעולת ה"חלוקה מחדש" באה להשליט צדק בעולם של אלימות, של אי צדק.
אך החברה האנושית איננה אלימה בטבעה; עולמם של בני האדם רחוק מלהיות כזה של בעלי החיים ומצב זה של ניגוד ענינים איננו המצב הטבעי - או, אפילו, הנפוץ - בין בני-אדם; למותר לציין כי קניבליזם איננו מצב אנושי טבעי אלא תת-אנושי או אנטי-אנושי - וכי, כפי שראינו לעיל, תוקפנותם של בני אדם לכפי בני אדם אחרים איננה, כמו אצל בעלי-החיים בטבע, הכרח קיומי. בעולמם של בני אדם שיתוף הפעולה ולא המאבק הוא העיקרון השליט. במקרה של החברה האנושית, תוקפנות או השקפה תוקפנית הן תוצר של פילוסופיה, של רעיונות, ובאופן מסויים יותר - של המיתוס השקרי של החזק התוקפן. את המיתוס השקרי הזה יש לשנות ובמקום החזק התוקפן, הרע, הלא מוסרי, יש להציב את האמת: שהחזק הוא הטוב, המסייע והמוסרי.
על אף המיתוס השגוי, המנסה תדיר לגרום לאנשים לחשוב כי יש רווחיות לאדם אחד בשליטה או בגרימת סבל לאנשים אחרים רוב בני האדם מאמינים ויודעים כי יש מה להרוויח מאדם חי הרבה יותר מאשר מאדם מת - ומאדם נהנה הרבה יותר מאשר מאדם סובל. על אף הנסיון להציג תמונת מציאות שבה בני אדם טורפים איש את רעהו, החברה האנושית מיוסדת, לאמיתו של דבר, על עקרון שיתוף הפעולה והסיוע ההדדי. אלה, אשר נמצאים בכל אתר ואתר, מאפשרים את הכלכלה באשר היא והם גדולים ביחס ישר לתחכום החברה הנתונה. הצורה העליונה והנפוצה של שיתוף פעולה זה היא הכלכלה האנושית שבה אנשים מרוויחים מכך שהם מאפשרים לאנשים אחרים להרוויח.
אידיאולוגיית הניגודים השלטת בזמננו מנסה להציג את הטכנולוגיה המודרנית כמנוגדת לטבע, להומניזם ולרוח האדם - אך המוצר הפשוט ביותר של החברה התעשייתית המודרנית מבטא ברוחו שיתופיות בין בני אדם וציות לטבע. הסחר הקל ביותר בין בני אדם מגלם את טבעה המיוחד של המציאות האנושית, המנוגד לחלוטין לטבע הטורף: זהו טבע הידידות האנושית שבה מרוויח אחד מכך שרעהו מרוויח. בניגוד לבעלי החיים, האדם הוא סוחר - וזו גדולתו ומעלתו. המסחר הוא העקרון הנאצל המאפשר רווח הדדי, צמיחה, אחווה ושיתופיות.
כל סוחר יודע שכדי להרוויח הוא חייב לתת ללקוח שלו להרוויח. כל אדם יודע שכדי להשיג ערך עליו לתת לזה שהוא סוחר עמו להרוויח. צריך להיות פילוסוף עיוור במיוחד כדי שלא לראות את יחסי הידידות האלה, הקיימים באופן טבעי ביסוד התרבות האנושית. הטבע האנושי הוא זה שמאפשר לאדם להקים חברה של מסחר, בניגוד לחברה של אלימות. בחברה של אלימות, כל יחיד חוטף מרעהו. בחברה מסחרית, כל יחיד מרוויח מכך שהוא מאפשר לאחרים להרוויח.
בחברה אנושית, בני אדם לומדים להרוויח מעצם העובדה שאדם אחר מרוויח ולומדים את הערך הרב שקיים ברווח רוחני. זוהי התנועה הטבעית האנושית מרווח חמרי לרווח רוחני. תנועה זו קיימת אצל כל אדם אשר מתפתח מדרגת ילד שרוצה במיני מתיקה ושעשועים לדרגת אדם בוגר שמעוניין בהתפתחות רוחנית ונהנה להרוויח לא רק מקבלה אלא גם מנתינה. עדות עצומה לענין אחרון זה של הרווח האנושי העצום שקיים בנתינה כשלעצמה, משמשת התנועה הכלכלית העצומה של ייצור מתנות וקיומן של חנויות מיוחדות למתנות בכל רחבי העולם.
את כל התנועה הטבעית הזו, את שאיפתו של האדם להרוויח מנתינה, עזרה וסיוע לבני-אדם אחרים, מנסים היום כוחות שליליים לחסום; הם עושים זאת בצורות שונות, גלויות ונסתרות. בגלוי, מכחישים כוחות אלה את טבעו האמיתי של האדם וטוענים כי הוא, ביסודו, חיית טרף שכל ענינה באכילת עמיתיה. מיתוס החזק הרע הוא דרך אחרת, חמקמקה יותר. "החזק המתקשר עם החלש פוגע בו" אומרים אלה שמחזיקים בתפישה החמרנית; אנשים אלה רואים רק את הרמה הנמוכה של מפגש מעשה-הטרף בג'ונגל, את הקרב שבו החלש מפסיד את חייו והחזק מרוויח סעודה לשעה. עבורם רעיון השיתופיות הוא אידיאליסטי מדי, לא מעשי, נאיבי - ומתעלם מן המציאות.
אך ברמה הגבוהה של שיתוף הפעולה, זו המיוצגת על ידי החברה האנושית, אין התעלמות מחוקי המציאות. ההיפך הוא הנכון: יש זיהוי מלא של המציאות. זיהוי זה יודע ש"חוקי הג'ונגל" האלימים הם רק חלק מתמונת העולם.
תמונת המציאות השלמה מראה שיש מקום לקטנים ולגדולים, לחזקים ולחלשים - ושהאדם, שהוא החזק מבין מיני החי יכול להפוך כל יער לגן אם רק תינתן לו האפשרות לממש את פוטנציאל ההרמוניה וההתאמה שבינו לבין הטבע.
ביסוד המציאות הכלכלית האנושית נמצא עיקרון העזרה שמגיש החזק לחלש - כדי להרוויח את מימוש ערכיו. בין החזק לחלש יש חלוקת עבודה ומה שמגיש החלש לחזק אינו אלא מנחה תמורת מתן שירותים שהחלש איננו יכול להשיגם בכוחות עצמו. בין בני אדם זקוק גם החזק לעזרת החלש והחלש איננו תלוי בעזרת החזק. עזרה איננה אומרת תלות אלא סיוע, מתן שירות או זירוז תהליכים. אין להשליך ממצבי חירום, שבהם נמצא לעתים אף החזק בסכנה וזקוק לעזרה, למציאות היום-יומית השגרתית, שבה נעזרים הכל על ידי הכל במטרה לשפר את חייהם.
השאיפה לעזרה לצורך הגדלת יעילות פעולת החיים, אשר בין בני אדם לובשת צביון של ממסד חברתי קבוע המקיף את כל תחומי החיים, היא אמנם התמחות אנושית אך העקרון המעורב - השיתופיות והשאיפה לסיוע הדדי - הוא בעל מעמד מטפיסי ושורה בכל. הוא הסיבה היסודית לכך שילדים נוהים אחר הוריהם, שכלבים מחפשים להיות נאמנים לאדון, שהבהמות הולכות אחר רועה ובני אדם תרים אחר מישהו שינחה אותם, יארגן אותם ויובילם על-פי ידע (ועל-כן, גם כוח) גדול יותר משיש להם בכדי שישיגו יותר.
כל חי יודע, והאדם בכלל זה, כי ההתקשרות למשהו גדול וחזק ממנו מגדילה את אפשרויותיו הוא. במקרה של מיני החיים הראשוניים מדובר בשאיפה והזדקקות לערכים חמריים ביסודם, החל מהצמח שמשתמש באור השמש וכלה ובתינוק היונק חלב משדי אימו. במקרה של רמות החיים הרוחניות יותר, מדובר ברצון להתקרב למרכז תודעתי המחזיק בידע, להתקרב לשכל, אשר במקרה של בעל-החיים פירושו משיכה לאדם, במקרה של ילד משיכה לאנשים בוגרים, ובמקרה של אדם בוגר משיכה לחכמים.
כשמדובר בבני-אדם, חוזק איננו דבר פיזי. החזק האנושי איננו זה שגובר על בני האדם באיגרוף, בהתאבקות או בנשיכה - וזו גם הסיבה שבשלה המנצחים בתחרויות ההיאבקות והאיגרוף הבינלאומיות בספורט אינם, בד"כ, פילוסופים, אנשי מדע או פוליטיקאים. במובן דומה, אין הכוח גם ענין של כמויות שאם לא כן היו סין העממית או מדינות העולם השלישי מחזיקות כבר בשליטה הפוליטית והכלכלית של העולם. בין בני אדם, הכוח היה - ויהיה תמיד רוח האדם, שביטוייה השכל. השכל הוא האמצעי האנושי המובהק והבלעדי לצורך שליטה במציאות והאנשים החזקים בתחום אנושי נתון, יהיו בעלי השכל בו: אלה שיש להם ידע ויכולת להשתמש בידע זה - החכמים.
במונחים אנושיים, החכם הוא האדם החזק ובכל תחום אנושי מיוחד, זה שילוט בו יהיה החכם המסויים שהתמחה בתחום זה. האדם הממוצע מעריך את החכמים, אוהב אותם, מעריץ אותם ומוכן לקבל את עצתם ואת הנחייתם. החכם האנושי אינו שולט מתוך כפיה וזו הסיבה היסודית שבשלה מבוססת החברה האנושית הבריאה על מסחר חפשי, שמשמעו מסחר מתוך בחירה ורצון של המעורבים בו. לכן, כל נסיון להציג את בעל הכוח כשלילי מבחינה מוסרית - כמו היציאה נגד עשירים, אנשי עסקים, גדולי ניהול בטענה שנטלו את שברשותם מאחרים ושיש לקחת מהם רכוש זה בשם השויון - משמעה שאיפה לשבש את סדרי הטבע באופן אלים ולבזוז לא רק את רכושם של אלה שהרוויחו אותו ביושר אלא גם את כוונותיו של האדם הפשוט התומך בהם. כאן חשוב לזכור כי עשרו של סוחר, בחומר או ברוח, מייצג את רצונו הטוב של זה שאיפשר זאת. מתוך כך, מי שמטיף לביזתו של עושר זה איננו פוגע רק ביחיד שממנו נוטלים את העושר אלא גם בתכליתו המוסרית של זה ששילם לו עבור השירותים שנתן.
החזק העומד בראשה של כל קבוצה מקצועית, מסחרית, רעיונית או אחרת, הוא שליח ציבורי, הוא ראש החץ והמוביל של החברה הזו. הכפשת החזק כשלילי פועלת נגד החברה האנושית וטבע האדם. אם אדם חזק מחליט להרע, זה איננו נובע מעצמתו אלא להיפך: זה פוגע בה וזה מראה שאדם זה הושחת והתדרדר לחולשה. רוע הוא חולשה וכוח הוא, באופן יסודי, טוב. כל אחד יכול להרע באמצעות רובה אך רק אדם טוב וחזק באמת יכול לייצר רובה, שיאפשר לחלשים ולחזקים כאחד לשמור על זכויותיהם. בורא הרובה חזק מזה שבוזז אותו - ואם ברצוננו למנוע נשק מידי הרע, עלינו לחזק את הטוב כדי שיוכל לברוא עוד כדי לקדם את הכל - חלשים וחזקים כאחד - ויוכל לבקר בצורה טובה יותר את מידת מוסריות התווך החברתי שהוא מעורב בו. במאבק לחיזוק הטוב החזק יש לדחות את רעיון הרע החזק.
החזק הוא, קודם כל, זה שיש לו. כוחו של החזק אינו כוח לקחת - וגם לא לתת - אלא לעשות. החזק הוא, קודם כל ומעל לכל, יצרן. כוחו הוא ביכלתו לעשות. לכן, מה שבידו הוא מה שהוא עושה או, לפחות, מה שהוא מקבל עבור מה שהוא עושה. במובן זה, החלש הוא זה אשר מתקשה לעשות, או זה שעושה פחות. הוא מעוניין באופן טבעי בקרבתו של זה שיכול לעשות גם כי הוא מעוניין בהגדלת אפשרויותיו לרכוש ערכים וגם כי הוא מעוניין בהגדלת אפשרויותיו לדעת ליצור.
משל עתיק מספר על קבצן רעב שרגז של דייג מכיוון שקיבל ממנו חכה ולא דג. בקשתו האצילה של החלש מן החזק היא לקבל חכה כדי שיוכל להגשים את שאיפתו של כל אדם טוב: לקיים את עצמו ואף להגיע למצב שבו יוכל לשלם לדייג כגמולו.לעומת שאיפתו של הטוב, שאיפתו של הרע, אשר איננו מעוניין לעמול למען מחייתו, היא להביא את הדייג לכך שיחלוק עמו את שללו בשם ה"שויון", כשהצדקתו היחידה לכך - יכלתו של הדייג לדוג. יכולת זו, שאין ברשותו, היא עבורו התירוץ שדי בו כדי להוקיע את החזק כתוקפני, כאילו העובדה שהחזק מחזיק בכוח וביכולת גדולים משלו, היא כשלעצמה די בה כדי להוכיח את תוקפנותו של החזק כלפי החלש, ודי בה כדי להצדיק את ביזתו של החזק לטובת החלש.
אם החברה האנושית תצא נגד חזקיה ותאמין בכך שהעולם הוא עולם של מלחמה ולא של שיתוף פעולה, אם האדם ימשיך לראות את בעלי הכוח כאויביהם של החלשים ואת עיקרון הרווח כעקרון של ביזה, תתמוטט החברה לחברת טורפים אמיתית. אם בני אדם יאמינו שיש "לקחת מן העשירים ולתת לעניים" זה יהיה כמו "לקחת חכמה מהחכמים ולתת לטפשים"; זו תהיה התאבדות גוף החברה אשר כורת את ראשו הטבעי וממליך ראש של בעל חיים אחר, כאילו האדם איננו אלא זאב וכאילו כל מה שבני אדם יכולים לעשות עם בני אדם אחרים הוא לאכול איש את רעהו. במקרה כזה יהיה סופה של החברה סבל וכאב, בדיוק כמו אלה שהסוציאליסטים חושבים למנוע על ידי "חלוקה חדשה וצודקת יותר של הרכוש והמשאבים".
אך אם יכירו בני אדם בטובו של החזק, באצילותו המוסרית של המסחר האנושי ובענין הטבעי של בני האדם בשיתוף פעולה, אם ילמדו לראות כי בני האדם שמסביבם, עשירים וגם לא כל-כך, עוסקים כל העת בנתינה ובעזרה הדדית וכי בשום חברה עשירה לא מתים אנשים מרעב, אם יראו אנשים את הטוב והיפה שביחסי אנוש, כשהוא מובע בכל כלי, מכשיר והליך שיש בידיהם, ואיך חייהם מבוססים, מהחל ועד כלה, על עמלם של גדולים וטובים שחיו בעבר וחיים בהווה, הם יידעו שאסור לבלום את החזקים, שיש לשלול כשקריים, מזיקים ומתועבים את הרעיונות המנסים להציג את הידידים כאויבים, את אלה שנותנים כאלה שלוקחים ואת אלה שמבריאים כמפיצי מחלה. כשילמדו כל בני האדם להעריך את החזקים על עושר האפשרויות הרב שהם מעניקים לחייהם מדי יום - הם יוקיעו וישליכו מהם והלאה את מיתוס החזק התוקפן.