ממשות, כמיהה, רעב ומשמעות

 

ממשות, כמיהה, רעב ומשמעות

יש קשר-שרשרת מושגים הכרחי בין רעב, טעם, משמעות, סיבה ומזון. כשאחד מאלה חסר, מאבדים השאר את משמעותם. אנשי רוח והוגים מנסים להגיע למצב של "נגיעה בממשות הגדולה", אך מה שהם אינם מכירים בו – והוא הניצב בדרכם לנגיעה זו ומונע אותם ממנה – הוא שהם הממשות הגדולה בעצמם.

הם אינם סוברים כך – הם אינם יודעים מה שהם, אך דוקא משום כך, הם אינם מסוגלים לממש את אפשרויותיהם. בעלי היכולת הרוחנית הם, למעשה, בעלי היכולת האלוהית. דבר זה אינו תלוי בבחירתם. דוקא משום כך הם יוצרים בעצמם, במו ידיהם (או, יותר נכון, במו תודעתם) את מצב הריחוק, את המרחק בינם לבין משאת נפשם.

מרחק זה, אותו הם חווים כחוסר יכולת, הוא ביטוי של יכולת. למעשה, אין הם מייצרים במקרוקוסמוס יותר משחש כל יחיד במיקרוקוסמוס – את התנאי ליחסי-הגומלין, שהוא קיומם של שניים: זה הכמה לגעת והכמה שיגעו בו.

הכמיהה היא המושג המציאותי (האובייקטיבי) המאחד ביניהם. בכל מה שבני אדם, בעלי חיים, צמחים וכל צורת חיים עושים קיימת, ברמות שונות, הכמיהה. הכמיהה , אשר רבים מבני האדם רואים אותה כשלילית, היא המעניקה משמעות לקיום; היא הביטוי היסודי ביותר של הקיום. הרעב הוא המעניק את הטעם.

נתונים נוספים