מעגליות
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 804
מעגליות
חולשתם של אמני היום באה לידי ביטוי בדרישתם להיות "בלתי תלויים" מבחינה כלכלית, כלומר בתביעתם שמישהו (ה"ציבור") יפרנס אותם. דרישה זו מבוססת על תפישה מוטעית ולא מוסרית של המציאות בכלל ושל פעולת האמנות בתוכה בפרט.
יש התאמה מעגלית בין העובדה שבמסגרת הדיון לגבי תכליתה של האמנות הוטתה הכף, בדורות האחרונים, לטובת אמנות שאיננה תכליתית – אמנות שאיננה אמורה להיות "שימושית". זהו תירוץ שבא לקבע את ריחוקה של האמנות מן המציאות מבחינה אובייקטיבית – כדי שלא תתאר את המציאות ושלא תנסה "לשפר" אותה.
אך הרי האמנות חייבת להתבסס על המציאות – הרי בלי מציאות אין אמנות, וריחוקה של אמנות מן המציאות הוא, למעשה, החלשתה כאמנות. האמנות היא התייחסות למציאות, צורה של חוייתה של המציאות באמצעות דגמים הממחישים היבטים אלה או אחרים שלה. המתרחק מן האמנות מתרחק באותו יחס גם מן המציאות.
כשבחברה מסוימת – כמו זו שלנו – מצב האמנות ירוד, משמעות הדבר שהאמנות רחוקה מן המציאות. ריחוק זה בא לידי ביטוי בריחוק האמנות מן החיים ובריחוק מבני האדם שאליהם היא מדברת. בחברת זמננו האמנות סובייקטיביסטית ואימפוטנטית – היא משרתת את צרכיהם הלא-פוריים של העוסקים באמנות אשר יכולים, פחות ופחות, לדבר אל הקהל – וגם פחות ופחות להבין אותה בעצמם. זו הסיבה העיקרית לכך שאמני זמננו אינם יכולים לחיות כאמנים במלוא מובן המילה ושאמנותם אינה יעילה כלל.
דבר אחרון זה, במיוחד, מתורץ באמצעות רעיון מוטעה הנטוע בלב אנשי המערב מזה דורות: ריחוקו של ה"לב" מן השכל; לפי גישה זו, ככל שאנשי האמנות פועלים יותר עפ"י "הלב", הם מתרחקים מן השכל – ובזמן שהצלחת הפעולה עפ"י הלב נמצאת עדיין בסימן שאלה, זה ברור שמצבה של האמנות של זמננו מצביע על הצלחתה בנטישת השכל: לא רק שלאמן בן זמננו אין מושג בהיר לגבי מה שהוא עושה – הוא גם דוחה כל סימן של רציונליות בנוגע לאמנות, כאילו שבכך שמערבים פעולה שכלתנית ביצירה אמנותית מחללים אותה. איש האמנות של זמננו נעלב אם מישהו פוגע ב"ספונטניות" שלו על ידי הזכרת תכנון או מחשבה כלשהם המעורבים ב"עבודתו" האמנותית.
למותר להעיר, בהקשר זה, כי גישה זו מחוזקת על ידי מגמות כמו ה"פוסט-מודרניזם" אשר מעניקות לגיטימציה לכל בחירה סובייקטיבית של אמן, מבלי לעסוק לגביה ב"שיפוטיות" כלשהי – שכן גם זו נתפשת היום כשלילית מעצם מהותה.
אמנות המבוססת על פילוסופיה אשר רואה את פעולת האמנות ככזו שאיננה מעורבת במציאות, על יסוד ההנחה שה"רוח" (מעשה האמנות) אינה אמורה להזדהם ב"חומר" (עובדות המציאות), היא, בהכרח, לא שייכת (רלוונטית) למציאות. אמנות כזו איננה מסוגלת להצביע על עובדות ו/או להציע אמת או צדק.
אמנות כזו איננה, למעשה, אמנות באמת. אך זה איננו הנושא הראשי של מאמר זה; כוונת כותרתו היא להצביע על הדרך המעגלית שבה האמנות בזמננו משותקת בתרבות האנושית, בשל האידיאולוגיה השלטת היום בתחום האמנות – ועל כך שכפועל יוצא של עובדה זו, רואים גם העוסקים באמנות את הציבור כמי שאמור לשרת אותם.