נצחונה המעשי של הרוח
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 865
נצחונה המעשי של הרוח
בעימות בין רוח לחומר הרוח מנצחת ורק הרוח יכולה לנצח – השאלה, למעשה, היא רק של מי הרוח שתנצח. נצחונה של הרוח בא לידי ביטוי בחריגה מגבולות החומר של ה"כאן" וה"עכשיו" והמראה למימדים אחרים, שבהם שולטת הרוח, כמו העתיד.
בני האדם מכירים בעליונות תפישת הרוח, אם כי לא במפורש ובמוצהר. אפילו תפישות דטרמיניסטיות, המתכסות בלבוש חמרני, אינן אלא לבוש אחר לתפישת אלוהים, אך אלוהים מקרי, לא מתכנן, לא שפוי – אלוהים שהשתגע.
כאשר אתה נמצא בעימות מול מישהו – פקיד קטן, בעל-חיים, ילד או עריץ, עליך לשכנע אותו שאתה הרוחני מבין שניכם. משמעותו המעשית של הדבר היא לבטא בעצמיותך את העובדה שהעימות חורג מהמקום והזמן שבו אתם נמצאים – ושאתה מהווה כוח שיכול להוביל את המהלך, אם יהיה צורך למרחקים גדולים במקום ובזמן, כמו הרוח.
אם פקיד יודע שאתה תלך למנהל שלו או שתעביר את מה שהיה ביניכם לערכאות אחרות, לאנשים אחרים, ושתזכור את מה שהוא עושה ותדאג לחבר זאת לעתיד, הוא יתן לך שירות טוב יותר.
אם בעל חיים יודע שאתה יכול לתת לו מכה או מזון, הוא יתנהג בהתאם למה שאתה מבקש ממנו.
אם ילד יודע שאתה זוכר מה נעשה ושאתה מתנהג בהווה ותתנהג בעתיד בהתאם לצורה שבה הוא התנהג עימך אתמול, הוא ידאג לכך שמה שיהיה ביניכם יצליח בצורה הטובה ביותר. הוא גם ילמד ממך לראות, באמצעות ההווה, את העבר ואת העתיד – וכך ללמוד להיות רוחני בעצמו.
והדרך הטובה ביותר להילחם כנגד עריץ היא להביא אותו לדעת שכל מה שהוא מצליח לעשות לך כאן ועכשיו, ברמת החומר, לא יישאר במימד שבו הוא עשה זאת – שכל מה שהוא עושה מבוקר ומועבר לאנשים אחרים, למימדים אחרים, למקומות וזמנים אחרים – שאפילו אם הוא מרוויח משהו מסויים כאן ועכשיו, ברמת החומר, הוא יפסיד בגדול במקום ובזמן אחרים, ברמת הרוח.
העריץ, אשר אם אינו מטורף גמור, מונע על ידי שאיפת תהילה עתידית ותקוה לכבוד בעתיד, יסבול מהמחשבה שמה שמזומן לו בעתיד הוא כשלון. המחשבה שמכל מעלליו בהווה ייצא, בעתיד, שכרו בהפסדו, היא אחד המפתחות החשובים ביותר שעל היחיד הלוחם לזכור להפעיל – ואסור לו לשכוח שזוהי גם הסיבה לשני היבטים חשובים של הענין: א. שהעריץ מטיל, כמידת יכלתו, פיקוח והגבלה על אפשרויות שימור המידע ותקשורה שבידי המתנגדים לו. ב. שעל המתנגדים לעריצות להקפיד לשמר מידע ולתקשר אותו בתדירות גבוהה.
פעמים רבות אין הלוחמים בעריצות ו/או הסובלים ממנה שתים ליבם לחשיבות התיעוד והארגון של החמרים שבידיהם (אף כי בכל נקודה שבה הם מתבקשים הם סחים בנושאים הכאובים, מבלי לשים לב לעובדה שבכך הם מודים בחשיבות הזכרון וההעברה גם יחד), אך אין להמעיט בחשיבותם ויש לבצע פעולות אלה, אף אם בזמן העשיה נראה לעושה כי אין טעם לפעולה וכי לחולשתו עצמה נצחית...