סמכות וכוח
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 1725
סמכות וכוח
הכוח הוא העושה את ההבדל בין סמכות צודקת, רוחנית, לסמכות לא צודקת, לא יעילה, כוחנית.
בימים טרופים אלה, אנו סובלים מכך שהכוח נמצא בידי אלה ששולטים בנו ולא בידינו – אך אנו צריכים ללמוד לראות עובדה זו גם כברכה וכביטוי של הצדק האלוהי: הכוח, בידי אנשים שאינם מבינים אותו, הוא כלי משחית הפוגע לא רק בעניניהם של אלה הנכפים על ידו אלא גם בעניניהם של מפעיליו עצמם.
הכוח, בידיהם של אלה שאינם ראויים לו, מביא כמעט תמיד לידי השחתה. הפיתוי להשתמש בו עלול להשחית – ובתנאים הקיימים, מן הנמנע שלא יעשה זאת. הוכחה לכך היא הקלות שבה אלה שמגיעים לשלטון (או שלוקחים בו חלק) מפעילים אותו בניגוד לצדק; רבים משותפים אלה לפשע לא מתכוונים להרע. כשהם שואפים לעשיית טוב, הם אינם מבינים שמה שהם עושים הוא רע, כשהם מחוקקים חוקי כפיה ומתערבים במה שבין האדם לרכושו ובין אדם לחברו בהקשרים שבהם הם אינם מבינים.
על דרך השלילה, זה שלנו אין כוח, משחררת אותנו מלבצע את החטאים הללו: הדבר החשוב ביותר והמועיל ביותר בעובדת היותנו אנו חסרי כוח הוא שעובדה זו מכריחה אותנו לעסוק במה שראוי שאדם יעסוק בו אם הוא מעוניין להועיל לחבריו: במחשבה ובדיבור.
במצב שבו אין בידך כוח אתה, למעשה, "מוגן" מלבצע פעולות כפיה, שהן לא מוסריות.
הדרך המוסרית היחידה להשפעה חברתית ולתקשורת בין-אישית היא הדיבור; מחשבה ודיבור, גם אם הם אינם נכונים, הם מוסריים. לעומת זאת, כפייתו של רעיון נכון אינה מוסרית, כי עצם הכפיה מעקרת אותו מבחינה מוסרית.
טעותו של זה אשר מדבר עם חבריו ואינו כופה אותם בכוח לעולם חוזרת, כי בדיוק מתוקף עובדת אי השתמשותו בכוח נובע שכל מי ששמע לדעתו עשה זאת על יסוד בחירתו הפרטית – ולכן, גם אם נפגע, זו אחריותו שלו. מאידך, מי שמפעיל כוח כדי לגרום לאנשים אחרים לפעול בהתאם למה שהוא מוצא לנכון, לוקח אחריות על חייהם כי הנזקים שנגרמים להם הם באשמתו.
ללקיחת אחריות על חיי אחרים יש השלכות חמורות ובלתי ניתנות לשליטה, הנובעות מעצם עובדת פעולתו של אדם בהקשר של אי ידיעה: אין אדם יודע את נפש רעהו לעמקה וקל וחומר שאינו מסוגל לתכנן את מהלכיה, תגובותיה ותכנונה. נפשו של אדם אחד אינה יכולה להיות תחום פעולתו של אדם אחר. אי המוסריות שבנסיון כזה הוא תוצר של אי מעשיותו.
מאותה סיבה שבגללה אסור לאדם לנהוג בכלי רכב כשאין הוא יודע לנהוג או להפעיל מכונה שהוא איננו מבין, אסור לו להתערב בשיקול דעתו של אדם אחר כי "רצונו של אדם כבודו".
החוק שעומד ביסוד פעולתם של כל אנשי הממשל העריץ הוא, לעתים קרובות, רצונם הכן לעזור, לסייע, להוביל, להנהיג ולהדריך את ה"המונים" באמצעות החוק. המדינה המודרנית, מדינת ה"סעד", מבוססת כולה על עקרון זה – ולכן היא טועה תמיד ומהווה מקור ייצור לא-אכזב של המוני בני-אדם בלתי-מאושרים.
אם בפעולה מסויימת שלך אתה טועה, הרי באמצעות החוק אתה תגרום לאחרים לעשות את אותה טעות – אך גם אם אתה צודק, הסיכויים שלך לקלוע לדעתם, טעמם, רצונם והסכמתם של אנשי חברה שלמה הוא קלוש, אם לא ממש בלתי אפשרי; ניתן לשער במה חפצים בני אדם רק לגבי נושאים מסויימים ועד גבול מסויים – אך לא לגבי כל פרטי החיים.
יש דרך אחת בלבד לקלוע לרצון הכל, והיא לאפשר לכל לממש את בחירתם האישית.
קוראים לזה חופש.
רק בתנאי חופש יכול אדם להפעיל סמכות אמיתית, כזו המבוססת על בחירתם – ולא על כפייתם - של אנשים לקבל את הנחייתו.
זה ההבדל בין סמכות רוחנית וסמכות כוחנית – ולכן סמכות רוחנית היא תמיד יעילה יותר מבחינה מעשית.
יעילותה של סמכות כוחנית ירודה ביותר כי היא מכריחה את הכופה והנכפה כאחד להתמקד במימד החברתי ובמערכות היחסים הבין אישיים שבין השליט והנשלט, לחשוב כל הזמן במונחים של "מה אני אעשה לו אם לא יעשה" ו"מה הוא יעשה לי אם אעשה כך או כך" וכיו"ב, במקום להתעמת עם הבעיות בצורה מציאותית, אובייקטיבית ומדעית אמיתית.
ההתמקדות בהיבט החברתי במקום בהיבט המציאותי מורידה בצורה משמעותית את יעילות פעולת בני האדם המעורבים בחברה נתונה, כי המימד המציאותי הוא תחום העיסוק העיקרי של האדם.
לדוגמה ניקח חייל של היום, למשל, המשרת בצבא בשל כפיה; הוא ניצב בפני אוייב, אינו חושב על כך שהוא צריך להגן על עצמו מפני האויב אלא שהוא צריך להגן על עצמו מפני המערכת שלו – הפיקוד שלו, העלול להעניש אותו אם לא ימלא פקודות. אין הוא מתמקד במה ששומה עליו שיתמקד - ברובה שעלול להרוג אותו אלא במשפט שעלולים לעשות לו ובביקורת שתוטל עליו מצד מפקדיו אם לא יציית. אם כך, כל השיפוט שלו מופעל לא בהקשר של פעולת ההתמודדות הצבאית עם האויב אלא בהקשר של דעת קהל, מצב פסיכולוגי חברתי, עדות ואחריות בפני ועדה שאינה יכולה לחוות את המצב בשטח ואשר יכולה לדעת רק עובדות יבשות לאור הלך הרוח הכללי.
לכפות על נתין להסביר את מעשיו לועדה שסיבתה ותכליתה חברתיות משמעה התעלמות מתנאי המציאות האובייקטיבית. הטלת סמכות מסוג זה פירושה חוסר יעילות מעשית, אשר תבוא לידי ביטוי בכשלון מערכות כללי. על סמכות אמיתית לנבוע מזיהוי תנאי מציאות אמיתית והצעת פתרונות לא-כפייתיים ברוח של שיתוף פעולה בין בני אדם.