עקרונות המנהיגות הנכונה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 916
עקרונות המנהיגות הנכונה
מנהיגות איננה ניהול. המנהיג איננו אמור לדאוג לצרכי המונהגים על ידו. המנהיג הוא מוביל אשר ההולכים בעקבותיו עושים זאת על יסוד בחירתם החפשית ולא כתוצאה של כפיה.
אם היה המנהיג עוסק בדאגה מתמדת למונהגיו, הוא לא יכול היה לנוע קדימה לעולם. דבר דומה היה קורה לו אם היה צריך לכפות את רצונו על ההולכים בעקבותיו.
את הדגם המושלם למנהיגות ראויה ניתן למצוא ביהדות, אשר מנהיגיה מבססים את סמכותם מתוקף ידיעתם, ללא כפייה.
הנאמנים למנהיג מסייעים לו על יסוד ההנחה שדרכו תועיל להם. הם אינם מנהלים איתו עימות אלא שותפות והנחתם היא שהוא יודע יותר טוב מהם מהו הטוב, מהי הדרך הנכונה. על כן, מונהגיו של מנהיג אמת אינם באים אליו בדרישות או בתביעות: א. הם אינם רוצים להפריע לו. ב. הוא לא חייב להם דבר.
חובותיו של מנהיג אינם כלפי מונהגיו אלא כלפי אמונתו, האמת - ועצמו. וזוהי גם מחוייבותם של ההולכים אחריו: הם מאמינים שבסיוע לו הם ממלאים חובה כלפי עצמם – את החובה המוסרית לעשות טוב.
עקרון הרווח האישי והבחירה החפשית חוברים כיסוד לכל מנהיגות נכונה.
זהו גם הקשר בין המנהיג כאיש רוח לבין המנהיג כאישיות פוליטית; המנהיג הוא דמות פוליטית אשר איננה עוסקת בפוליטיקה – לצורך זה יש לו דמות משנה, מנהל, מתווך או מעביר מידע, המקשרת בינו לבין העם.
(התדרדרותו של עם ישראל באה לידי ביטוי בכך שביקש שימלוך עליו איש מלחמה – אדם "בטחוני" – במקום אנשי הרוח הקודמים, אשר הוציאוהו למלחמות לפני כן.)
כל מנהיג מגדיר את אמיתותיו במסגרת תפישת המציאות שלו: המנהיג הדתי עוסק עם אלוהים, ההוגה עם עקרונות המציאות ואיש המדע עם עובדותיה הפרטיות. על המהיג לזכור כי האנשים ההולכים אחריו אינם, לעולם, העיקר ולכן שאסור לו לשנות את שיפוטו או להסב את אמונותיו כך שיתאימו לרצון האנשים ההולכים אחריהם; המנהיג הוא מומחה מוסרי, המוביל אנשים על יסוד ההנחה שהוא יודע לתפקד טוב מהם במצבים קשים; הם אינם מצפים ממנו שיתייעץ בהם אלא שיצווה עליהם – והם מעוניינים לסייע לו, לטובתם.
אנשים הפונים לרופא לא יאהבו אם ישאל לדעתם – הם חפצים ממנו, המומחה, לדיאגנוזה ואנליזה נכונות. כך הוא בכל תחום חיים רציני וקל וחומר כשמדובר במנהיגות; מנהיג שאיננו מנהיג הוא בוגד במובן עמוק יותר מזה שבו בוגד החייל הקטן שבורח משדה הקרב, כי המנהיג הוא זה שמתיימר לדעת טוב יותר מאחרים.
אם יעשה מנהיג את הטעות שכה הרבה מנהיגים מודרניים עושים ויתפתה לעסוק עם ההמונים, הבורים וחסרי הסמכות בעניני ההנהגה, אם במקום לעסוק במציאות הוא יעסוק עם אנשים שכופים אותו, אם יבחר להתאים את עצמו לחברה שבה הוא חי במקום לקבוע איך צריכה חברת העתיד לחיות, הוא עלול להפוך את עצמו לכלי שרת בידי כוחות גדולים ממנו שיגדירו את מטרותיו. אסור שזה יקרה כי על המנהיג להיות הכוח הגדול ביותר מבחינה פוליטית.
המנהיג צריך להיות הדמות הפוליטית החזקה ביותר כי הוא מייצג את הכוח הגדול ביותר במציאות. לכן, בהנחה שהמנהיג מייצג את שיא החשיבה, הידע והצדק, אסור לו להיות במצב שבו הוא צריך לשכנע את הכל; על המנהיג להציג את עמדתו במונחים של "קבלו או לא" (TAKE IT OR LEAVE IT) ולשתף פעולה רק עם מי שמעוניין לשתף פעולה עימו, על יסוד ענינו האישי.
כאמור לעיל, על ה"נגיעה אישית" להיות לתנאי של המונהג: עליו לראות את המנהיג כמייצג את ענינו ואת פעולתו למענו כפעולה למען רווח אישי. בהתאמה לכך, יש לבטוח רק במי שפועל כדי להשיג לעצמו רווח – ואין זה משנה אם מדובר ברווח גדול או קטן, רוחני או חמרי (*).
(*) (בהקשר זה, רווחים מופשטים יש לראות כמייצגים רמה גבוהה יותר של בקשת רווחים ולא נמוכה יותר. במובן זה יש להימנע מהטעות השגורה שלא רק מפרידה בין רווח רוחני לחמרי אלא גם מציגה את הרווח הרוחני כ"אי רווחיות" או כ"הימנעות מרווח").