שגעון כניתוק מהמציאות
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 874
שגעון כניתוק מהמציאות
אם ניתן להגדיר שגעון כניתוק מן המציאות ניתן לומר שאנשים שמחזיקים ברעיונות שגורמים להם שלא לתפוש את המציאות כהלכה אינם שפויים. הגדרה רחבה כזו של מושג השגעון, כאשר היא מוחלת על בני אדם, צריכה להיות מוחלת מתוך בדיקה של הקשר המורכבות האנושית; כפי שמערכות העיכול, השמיעה וההליכה של משוגע ממשיכות לפעול כהלכה על-אף שגעונו, יכול אדם להיות שפוי לחלוטין אף אם חלק ממערכותיו הטבעיות איננו מתפקד כלל. השפיות או השגעון מיוסדים על הכרתו של האדם את המציאות. היכן שיש הכרת מציאות יש שפיות. היכן שזו חסרה - קיים שגעון.
ע"פי זה, נוכל להבין כי אנשים שמחזיקים באידיאולוגיה מסויימת אשר מונעת מהם לראות את המציאות נכוחה הם משוגעים באותה מידה שבה הם מנותקים מהמציאות על ידי אותה מערכת רעיונית. יש לזכור, בהקשר זה, את ההשלכות הרגשיות של ניתוק מן המציאות אשר עצמתן תהיה ביחס ישר לניתוק כזה מן המציאות. אנשים כאלה אינם מסוגלים להיות מאושרים אם ב"אושר" כוונתנו לתחושה רגשית שהיא תוצר של יחס אימותי עם עובדות המציאות, וככאלה הם עלולים להוות סכנה לבני מינם בדיוק באותו מובן ומאותם סיבות שבגללן כלב שוטה מהווה סכנה לחיים שסביבו. כלב כזה מתקיף את הסובבים אותו בשל חשש שמקורו בשיבוש תודעתו (בענין זה חשוב להעיר כי המקבילה האנושית לכך היא הקשר שנצפה בין תופעת מחלת הרדיפה למחלת-נפש שמקורה בנטילת סמים; קשר זה מבוסס על הקשר ההגיוני והמחייב בין השמטת קרקע המציאות מתחת לרגלי המסומם (בשל ניתוקם הכימי של אמצעי החישה) לפגיעה ביכלתו להאמין בבני-אדם, עובדה שהופכת אותם למאיימים מבחינתו).
השלכה חשובה של ענין זה לתחום המוסר מתבטאת בעובדה שבדיוק כפי שהיום איננו רואים כאחראי למעשיו אדם שאיננו שפוי, כך אין לראות כאשמים מבחינה מוסרית אנשים שפגועים מבחינה אידיאולוגית.
בהתאמה לכך, אין להתייחס אל צבא אוייב, אל מדינה אוייבת, אל פושעים וכיו"ב - אפילו אם הם גרמו נזקים כבדים - כאל לוקים מוסרית אלא כאל חולים. ע"פי רעיון זה נוכל לראות את כל גישת ההערכה והשיפוט המקובלת בעולם היום באור שונה לגמרי; היום, בשל אי ההבנה שכרוכה בענין, תופשת האנושות אנשים שהם, בעצם, חולים, כפושעים ואז, במקום לטפל בענין באופן רציונלי, כנדרש מאדם רציונלי שפוגש במחלה, נסחף השפוי לרגשות זעם ונטירת-איבה אשר מערפלות את המצב וגורמות לנתינת טיפול גרוע, אם בכלל.
פעמים רבות ינסה אדם לשכנע את זה שעומד מולו כי הצדק איננו עימו או, גרוע מכך, יתור אחריו כדי להתנקם בו בשם הצדק. אך אם מדובר באדם שגרם נזק לא מתוך בחירה אלא מתוך הכרח, תהיינה שתי אפשרויות פעולה אלה לא רק לא יעילות - ולא תשגנה את מטרתן - אלא גם מסוכנות. נסיון של הידברות על יסוד מושגי בהקשר של עימות בין אדם שפוי למשוגע רעיוני כמוהו כנסיון להסביר לחיית-טרף את אי המוסריות שב"התנהגותה".
אדם שאינו שפוי מבחינה רעיונית איננו אדם שמחזיק בבחירה ברעיונות מסויימים אלא אדם שמחזיק בהם שלא בבחירה. אדם כזה הוא חולה מסוכן לעצמו ולסביבתו ואסור לראות בו צד במשא ומתן מילולי. איך מתיישב דבר זה עם העובדה שהשכל הבוחר הוא האחראי הבלעדי על הרשאת חדירתם של רעיונות? בכך שמה שמתחיל מטעות קטנה - או מהצבר של טעויות קטנות - מסתכם במחלה גדולה וקטלנית. משול הדבר לאדם שאינו מקפיד בנקיון מזונו ומפתח מחלת זיהום קשה או למסומם שהתפתה למנות קטנות ומוצא עצמו מכור.
במקרים כאלה - וברבים הדומים להם - נמצא היחיד מלכתחילה בשליטה מוחלטת על התהליך מתחילתו, במובן זה שללא הסכמתו / בחירתו לא היה מתבצע תהליך זה. דרגת אי-המוסריות של האדם הנסחף לתוך תהליך כזה איננה, מכל מקום, זהה עם דרגת אי המוסריות של זה שבוחר לבצע נזק בקנה-המידה של שלבי השיא של התהליך. מבחינה זו, הפילוסוף הוא, ללא ספק, אשם יותר מאשר הלוחם בקרב - ורוב בני האדם, מבחינת דרגת תבונתם, שייכים ללוחם ולא לפילוסוף.
ואין משמעות הדברים שבכל מקרה האוייב שמתקיף אותי ראוי לאישפוז יותר מאשר לחיסול. מה שצריך לקבוע, בהקשר זה, את פעולותי, הוא קודם כל דאגתי לעצמי ולעניני ורק לאחר מכן הדאגה לשלומו ובריאותו של התוקפן. אם אני הורג חולה רוח חמוש המתכוון לירות בי, פעולתי מוצדקת בשל היותה פעולת הגנה עצמית. היום, כשחלק גדול מן האנושות חמוש וללא ספק חולה רוח, יש בזכירתו של עקרון זה משום פתח להתחמקות מבעיות רבות שבדרך כלל אין בן תקופתנו הבריא יודע להתחמק מלהסתבך בהן.