שריון הספק וחרב הידע

פרטים
עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
כניסות: 905

 

שריון הספק וחרב הידע

מיכאל מונטין, הוגה דעות ואחד מחשובי המחנכים של תקופת התחייה בצרפת, אמר פעם "הפילוסופיה פירושה הטלת ספק". היום יסכימו רבים עם הגדרה-אמרה זו: הפילוסופיה נתפשת בתרבותנו כאמנות הטלת הספק המתמיד, כאמנות הפקפוק הבלתי נלאה בכל דבר וכל הזמן. טעות הדבר.

הספק לבדו אינו מספק. ספק הוא כלי אחד של שאלה וביקורת ואיננו כל כלי זינו של הפילוסוף. הפילוסופיה איננה הטלת ספק אלא בעיקר בקשת ידע. ספק, לעתים, יביא ידע - במידה והוא יחשוף טעויות הקיימות בדרך אליו - אך לעתים עלול הוא לאיים על ידע.

הפילוסופיה המודרנית היא עדות עגומה לתוצאתו של תהליך ספק הרסני, ספק משתולל שהוצא מהקשר לגיטימי והסיג גבול למקומות לא לו. בהיסטוריה של העולם המערבי שרר שיתוק פילוסופי של אונס במשך אלף שנות הנצרות שעמדו בסימן התנגדות לחשיבה הפילוסופית. לאחר סבל ממושך של שנות דוגמה ואיבון מחשבתי נוצרה במערב, באופן טבעי, תגובת נגד הגותית שתקפה בשאלות חריפות את הנחות היסוד של השיטות השליטות. זה קרה בתקופת התחייה וזה הביא לבנייה מחודשת של המדעים ושל בניהם, התוצרים הכלכליים-טכנולוגיים-תרבותיים של המהפכה התעשייתית והפוליטית. אלא שהתהליך נפגע כאשר הספק הפילוסופי הפך לדוגמה בעצמו.

מאז דקארט במיוחד הרס הספק הפילוסופי הכרוני כל חלקה טובה של יציבות מחשבתית והיה לדגל הנושאים לתארים אינטלקטואלים ולסימן ההוגה המודרני. "אינני בטוח", "אני מפקפק", "אולי", "מי יודע?", "מי יכול לדעת?", "מי אני שאדע?", "איך אתה יכול לדעת?" הפכו לסיסמאות חיצוניות של התגנדרות מודרנית בגינוני ההגות.

ספק הוא חסר משמעות ללא ודאות, וספק מתמיד וקבוע הוא מושג גנוב. אין משמעות להטלת ספק ביקום שאין בו ודאות כי ביקום כזה יש ספק בשואל, בשאלה, במלים, בתשובה, בידע ובכל מה שיכול להיות אבן היסוד של פעולה מציאותית כה מורכבת כהטלת ספק. הטלת ספק, ככל פעולה, מוצדקת בהקשר מסויים ביותר: הקשר של חיפוש ידע ו/או נסיון לאימותו, כלומר: הקשר המניח קיומה של אמת ודאית ועובדות מוצקות הניתנות לידיעה. בתהליך ביקוש האמת אנו נתקלים בהצהרות המעלות בנו ספק לגבי נכונותן. ספק הוא תולדת מושג הנכונות. הספק אומר: זה איננו אמת, זה אינו אמת מושלמת, זו איננה האמת כולה וכו' - ותהיה אשר תהיה אמירתו של הספק, היא מבוססת על הכרה באמת, בודאות.

הוצאת הספק מידי ההוגה והכתרתו למלך הבלעדי של הפילוסופיה, כמוה כלקיחת השריון מידי הלוחם והצגתו כלוחם עצמו. יש במעשה משום חשיפתו של הלוחם למלחמה כשאין בידו נשק, ביחד עם הצגת המלחמה כהגנה ללא הקשר, ללא ערך - וללא האישיות הלוחמת. זהו מצב הפילוסופיה של היום: התגוננות מתמשכת של שריון חלול חסר אישיות...

ועל כך אמר כבר אפרים לסינג, הוגה הדעות הגרמני בן המאה ה18 "תהא מחשבתך שוגה, אבל תמיד תהא זו מחשבתך אתה." הוא זיהה נכוחה את הסכנה שבפחד החודר מן הטעות ובנסיגה מתמדת ממנה.

נסיגה זו, פחד אינטלקטואלי זה, שהתבסס כנראה על השאיפה המיסטית לידע מוחלט ונקי מאפשרות טעות, ידע כזה המשוחרר מטעויות אנוש, השתרר בממלכת הפילוסופים. הם הרסו את מקדשי הידע המפוארים ביותר בשל החשש מעקרב או נחש מנמנמים בפינותיהם, הם הסגירו את עצמם לידי החושך מחשש כוויית השמש. התהליך בעיצומו הוא, והספקנים מוסרים את מה שהשיג האדם באמצעות אמיתות ודאיות (כי הישג אנושי אינו יכול להיות מושג אלא על ידי אמיתות) לידי אלה שאינם שוגים במחשבה כלל ואינם חפצים באמת כלשהי.

באמנות המושגית של ימינו ובשפת היום-יום תמצא את העקבות של השיחה הפילוסופית שירדה אל העם ממגדל השן של הפילוסופים חוששי-המציאות. "אני חושב ש...", "אני מנחש ש..." ו"נדמה לי ש..." הם סימניה של חברת עבדים החוששת לומר כי לאמיתותיה משמעות מוחלטת, כי יש בנינים הנבנים לנצח וכי יש במעשי האדם הישגים כה עמוקים ונכונים שהם נצחיים, כאמיתות הטבעיות שמסביב לנו, כמים, כאויר, כאדמה וכעולם כולו.

ואת כל זאת ניבא גיאורג ליכטנברג, בן המאה ה18, שחזה בתחילת התהליך בו החלו אנשי הרוח באירופה לשחרר כל רסן מעל מתקפתם כנגד כל אפשרות ידיעת אמת. לכך כיוון ליכטנברג כשאמר, באומץ, בבהירות ובאזהרה לעתיד: "כמה יצחקו הדורות הבאים, כשביום מן הימים, יתדפקו על פתחי בתי המלים, על פשפשי הקנים היפים של אופנה שנתרוקנו מיושביהם ועל דלתות דירותיהם של הסכמים שמתו וימצאו את כולם ריקים, בלי צל צילו של רעיון, שיאמר מתוך בטחון: "בואו".

הוא טעה רק בדבר אחד: הדורות הבאים אינם צוחקים, אלא בוכים. בשמחת הרס הטעויות נהרסו, לדאבון הלב, גם האמיתות, והוגי זמננו עירומים מרעיונות. מה יעשה לוחם שרק שריון יש לו ואין חרב בידו?

נתונים נוספים