באין אלוהים

 

ב א י ן א ל ו ה י ם

בין מגילת רות ל"היום שאחרי מחר"

שני אירועי תרבות שונים ולכאורה חסרי קשר התרחשו בשבוע שעבר: חג השבועות והופעתו על האקרנים של סרט חדש. למעשה, יש ביניהם קשר נושאי חשוב, המצביע על דיון הסטורי המפלג את האנושות מאז קיומה: יחסי האדם והעולם.

הסרט הבדיוני החדש "היום שאחרי מחר", מתאר מה מתרחש בעולם כשמשתבשים סדרי בראשית ומגיע עידן קרח חדש. הסרט משתלב בז'אנר ההוליבודי הידוע כ"סרטי אסונות"; ברוח תפישת ה"פוליטיקלי קורקט" של ה"ירוקים" מציג אותו תמליל כרזת הפרסומת כסרט עדכני העוסק בתגובתו הנקמנית של הטבע להתעללות האנושית בו: "כשלאמא אדמה נמאס"...

האסון הענק, האפוקליפטי, "סוף העולם", המאיים להשמיד תרבות שלמה, הוא עתיק לפחות כסיפור המבול (או, אם תרצו, אגדת גילגמש): הוא מלווה את ההסטוריה האנושית ואת ספרותה בשפע של גרסאות, החל מאגדת אטלנטיס וכלה בספרי ז'ול וורן. המשותף לגרסאות אלה הוא ההנחה שהאסון הוא עונשו של האדם על התערבות בסדרי הטבע ושיבושם של חוקיו, בדרך כלל באמצעות פעילות מדעית.

במובן מסויים ניתן לראות בכל אלה גרסה של סיפור מגדל בבל, שבו מוענשים בני האדם על נסיונם "להגיע לשמים". הנושא הפילוסופי היסודי המעורב במסת יצירה זו הוא הדיון האנושי במשמעותו של אסון הטבע - ולמעשה בשאלה אם בכלל יש לו משמעות כלשהי.

השאלה היסודית, המבטאת את הנושא המעורב היא: האם יש קשר מוסרי בין פעולות האדם להתנהגות הטבע – ואם יש, מהו? לכך יש להוסיף את השאלה: האם, בדרך כלשהי, יכולה פעולה אנושית בכלל להשפיע על העולם הטבעי?

בתרבות החדשה של המערב, בה שולטת תפישת החומר, אין, לכאורה, משמעות מוסרית לטבע, כי הוא נתפש כתלכיד של תהליכים אנונימיים ו"חסרי אישיות", שלפיו אין שום קשר מחייב בין אסון טבע לבין הפעולה האנושית. בניגוד לכך, בתפישות האליליות של ימי קדם ובתפישות דתיות שונות יש קשר כזה; עפ"י היהדות, יש יחסי גומלין אמיצים בין ההתנהגות האנושית להתנהגות הטבע – וקשר זה הוא מחייב מבחינה מוסרית, שכן הוא קובע את איכות הקיום האנושי ויחד עם זאת את יציבותה ואיכותה של המערכת הטבעית: את העולם.

היהדות רואה את האדם והטבע כהיבטים בלתי נפרדים של אחדות אחת; לפיכך, יש יחס של סיבה-תוצאה קבוע בין פעולות האדם להתנהגות הטבע. למעשה, כוללת המסורת היהודית רעיון מחייב יותר: שהעולם נברא למען האדם וזו תכליתו הראשונית. ככזה, על האדם להתייחס אליו כאל מכלול אפשרויות שתכליתן שירות הקיום האנושי.

בסוגיית היחס בין האדם לעולם, הנושא החשוב ביותר הוא מקומו של האל. בניגוד לגישות המנגדות בין העולם לאדם, מציגה היהדות תיאוריה, הרואה את האדם כממונה על העולם מטעם האל. היהדות מציגה בנושא זה השקפה כוללת ומקיפה, הקושרת נקודת מבט פילוסופית מטפיסית ברורה לאתיקה של מצוות מוסריות מעשיות, וממחישה ערכים אלה חינוכית ואסתטית באמצעות המיתוס התנ"כי. נסקור את אלה בקצרה:

1. מנקודת מבט פילוסופית/מטפיסית מתבסס קיומו של העולם על רמת המודעות האנושית; הרצון האנושי המקובץ של המוסריים בבני האדם (הצדיקים) הוא המלט המחזיק ומאחד יחדיו את חלקיו השונים של היקום, החל ברצון היסוד הכולל (הקרוי הרצון האלוהי), המהווה את הגורם המאחד (בלשון מדעית: את האנרגיה או כוח המשיכה) המחבר בין חלקיו השונים של היקום (או חלקיקי החומר) ושומר אותם כאחדות. לפיכך, תלוי עצם קיומה של המציאות (והטבע בכלל זה) בידיעתם של האל והאדם, המהווים, שניהם, את ה"חומר" המאחד את חלקי המציאות.

2. בסיפורי התנ"ך ניתן לראות איך, פעם אחר פעם, מוכים בני אדם על ידי הטבע אם וכאשר הם נוהגים בחוסר מוסריות. המבול מכה בבני האדם כי מלאה הארץ חמס והמצרים המשעבדים את בני ישראל ואינם מוכנים לשחררם מוכים על ידי האל המפעיל כנגדם את כוחות הטבע השונים, שהם היבטים של קיומו הוא ("אני ולא מלאך"). גם כשבני ישראל מגיעים לארץ הבחירה עליהם לקיים את תנאי המוסריות אחרת יגורשו על ידה: הם נאלצים לעזוב את ארצם לאחר שזו פסקה מלאפשר להם לחיות עליה. מגילת רות, שהיא אחד הסיפורים המכוננים של קורות עם ישראל, מתחילה בתקופה שבה, עקב התדרדרות מוסרית, מפסיקה אדמת ארץ-ישראל מלספק לאלה החיים עליה את צרכיהם: תקופת בצורת. התנ"ך כולל תיאור שיטתי של מצב הפריון החקלאי בארץ ישראל, שמטרתו המחשת ההרמוניה האידיאלית בין אדם לארצו. בכל פעם שבני ישראל יורדים מבחינה מוסרית, הם מפסידים את ההרמוניה הזו, שבין היהודי לארצו.

3. לעם ישראל מצוות רבות; חלק מהן נוגעות ישירות להתנהגות כלפי הטבע, אך כולן מהוות חלק ממכלול הרמוני, המאוחד על ידי ציווי של מחוייבות מוסרית לאלוהים, שהוא הביטוי הכולל של כוחות הטבע. לכן, באם אין עם ישראל מציית למצוות המסויימות שהושתו עליו, אין הוא מגשים את ייעודו המוסרי – ובכך הוא פוגע ביחסי הגומלין שבינו לבין הטבע. משול לאדם שאינו מאכיל את בהמתו כראוי ולכן היא פוסקת מלספק לו חלב ובשר. כך מחוייב היהודי, דרך מצוותיו, לקיומו בעולם הטבעי; אם לא יקיים את מחוייבותו זו, הוא חשוף לקללה המובטחת על ידי האל כדרך להביע את חוסר שביעות רצונו מהעם: "וחרה אף ד' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה..."

גם אם לא נקבל את כל מסכת הגישה היהודית, אין אנו יכולים להתעלם מהתיאוריה הפילוסופית העומדת ביסודה, הראויה לבדיקה פילוסופית ומדעית. בתנאי ימינו, ניתן לבדוק את התואם שבין מוסריות אנושית לאיכות החיים של האדם, שיסודה לא השתנה מאז ימי האבות והיא עדיין מבוססת על חקלאות.

ראוי, בהקשר זה, לתת את הדעת על העובדה שבניגוד לגישות המדגישות את אפקט העונשין של האל, התיאוריה היהודית איננה מתייחסת רק לאסונות טבע מקיפים וכוללים את העולם כולו, כזה שתואר בסרט ההוליבודי או במיתוסים העתיקים כמו זה של המבול, אלא מציגה נוסחה מטפיסית עקרונית, המתייחסת למכלול יחסי האדם והטבע על בסיס קיומי תמידי. האל, לפי היהדות, מהווה את ההשגחה הכוללת הפעילה הקיימת באופן מתמיד על הטבע, וזו, כשלעצמה, דואגת לפתרונות. לפי גישה זו, באין אלוהים אין קיום גם לעולם – ונציגו של האל בעולם, הממונה על שלמותו, הוא האדם. העולם נמסר על ידי האל לאדם לצורך מימוש תכליותיו, ופעילותו זו כוללת שמירה על העולם כחלק מהמציאות של החוק הטבעי, שהאדם מחוייב לשמירתו כביטוי האל.

נתונים נוספים