בין אלוהים לאלילים

 

בין אלוהים לאלילים

מנקודת מבט מטפיסית, פסיכולוגית ו/או דתית, ההבדל בין בני אדם אינו בין מאמינים לאתאיסטים אלא בין מאמינים באלוהים, שהוא אחדות כלל המציאות, לבין מאמינים בחלק מן המציאות, דבר שהוא, מנקודת מבט דתית, אלילות.

מנקודת מבט אמונית, כל אדם הוא מאמין – במסגרת תפישת המציאות שלו, מה שקוראים התפישה הפילוסופית שלו, הוא חייב להאמין במשהו. הדבר נובע מכך שלאדם אין ידע מלא מחד והוא חייב לבסס את חייו על ידע מאידך. כך, כל המערכת הכוללת של ידע מקיף שמבוסס על הנחות יסוד מופשטות ועל ידע לגבי עובדות המציאות שיש ברשותו הוא האמונה שלו. זהו בסיס הקשר המופשט שלו למציאות, שעליו הוא מבסס את מוכנותו לתהליכי החיים העתידיים.

יש אדם שמאמין בכסף ויש שמאמין בבריאות גופנית. יש אדם שמאמין בכוח ויש אדם שמאמין בשלום. יש אדם שמאמין בשוויון בין המינים וכו' למעשה, כל אלה - במידה והם קיימים במציאות ומועילים לבני האדם - הם כוחות חיוביים, אשר, אם יוצאו מחוץ להקשר הם יפעלו כאלים, מכיוון שהוצאתם והעלאתם מעל האחרים בהקשר קיום של אדם, אשר זקוק לכל הדברים הללו, יהיה מסוכן וטרגי; הוא יביא למלחמה לא מוצדקת בין חלקי השלם. אם נחשוב, למשל, על שני חלקי גוף, שכל אחד מהם טוען לראשוניות מנקודת מבטו שלו, אז נראה כי כל הורדת משמעותו של אחד מהם או העלאת משמעותו של השני מעבר להכרה בתפקיד האמיתי והנכון שלהם, הנובע מההקשר המעשי של מקומו במציאות, משמעותו תהיה אלילית מבחינה אמונית, כלומר שהאדם משליך עליהם את יהבו כאילו היו כוח שליט במציאות.

את אלוהים, בהגדרה, אין לגלות במציאות בדמות מסויימת אלא בכל הדמויות ובכל הכוחות; להבדיל מאלילים, אלוהים מהווה, כפי שניתן להסיק גם מהמושג שמציין זאת, את המכלול של כל הכוחות הקיימים במציאות. האמונה באלוהות מחייבת את המאמין לאזן את הכוחות ולארגן אותם מבחינה פנימית עד למצב של חוסר סתירות וניגודים. כפי שאין - ולא יכולים להיות - ניגודי אינטרסים בין אנשים מוסריים, כפי שלא תיתכנה סתירות במציאות, כך גם לא ייתכנו ניגודים בין עובדות המציאות – וזה כולל אלים, כלומר כוחות נפרדים בטבע.

בטבע, יש לכל דבר מקום וכל יש יכול, פוטנציאלית, להתאים ליש אחר. כאמור לעיל, הברירה הניצבת בפני האדם איננה להיות אתיאיסט או דתי אלא עובד אלילים או מאמין באל. אחד ההבדלים בין גישות אלה בא לידי ביטוי בכך שעובד אלילים הוא עובד של מהות שהיא מעליו, המאמין באל מאמין בכוח שהוא חלק ממנו ואיננו נמצא מעליו וכך הוא מאמין גם בעצמו כבביטוי כוח האל.

עובדי אלילים מאמינים בהיבט אחד של המציאות ולא בהקשר המלא של הקיום. האתיאיסט, מנקודת מבט דתית, הוא עובד אלילים, שכן מה שהוא מאמין בו, יהיה אשר יהיה, אם איננו ההקשר המלא של המציאות, חייב להסתכם בחלק ממנה. לכן, אפילו אם מדובר בדבר אמיתי, שיש לו כוח רב, הוא יכול להיות רק חלק מן המציאות, כלומר: אל.

עובדי האלילים, הסטורית ועובדתית, לקחו היבט אחד של המציאות, הוציאוהו מהקשר ותלו בו את קיום כל שאר הקיימים. זה מה שאיפיין את עמי קדם, שכל אחד מהם ראה באליל – או במספר אלילים – את הגורם הקובע בעולם. מבחינה הסטורית, זו גם משמעות ההפרדה הפילוסופית שלאחר היהדות: לצד פילוסופיה הרואה את המציאות כשלם מקיף, קיימות שיטות פילוסופיות המעלות על נס חלק מן המציאות.

מנקודת מבט דתית, מכיוון שכוחות הטבע משתלשלים מכוחו של האל ומקיומו של האל הרי לתפוש כוח טבע אחד כאחראי לכל השאר אינו תקף. מנקודת מבט פילוסופית, אין לדבר מסוג זה גם תקפות מבחינה הגיונית. זהו הערך הדומה בין הפילוסופיה המציאותית, המחזיקה בקיומה של המציאות כשלם מקיף, הכולל את כל עובדות המציאות, לבין האמונה באלוהים, שהיא ביטוי של הרמוניה בין כוחות במציאות, בעולם ובטבע.

נתונים נוספים