מעמדו האכסיומטי של האלוהים

 

מעמדו האכסיומטי של האלוהים

כאשר בוחנים באופן פילוסופי את המעמד שיש למושג האלוהים, ובמיוחד את היחס בין הקושי להוכיח אותו לבין היקף מעורבותו העובדתי בהוויית האדם ובהווייה הסובבת אותו בכלל, אין מנוס מלראותו כעונה בדיוק על הדרישות שמציגה הפילוסופיה האובייקטיביסטית – זו של אין ראנד – כלפי אקסיומה.

מבחינה זו ניתן לראות כי אם מושג האלוהים מקבל מעמד של אכסיומה יש בדבר כדי להסביר מחד את חוסר היכולת העקרוני להוכיחו או להגדירו שכן, בדיוק כמו כל מושגי היסוד האכסיומטיים לא ניתן לעשות דבר כזה לגביו – וגם כי הדבר משתלב באוןפן מושלם עם הדרך שבה רואה אותו המאמין בו.

לפחות ביהדות, שלפיה האמונה איננה מנוגדת לידיעה אלא עולה בקנה אחד עימה ניתן לראות את האמונה באלוהים כצורה של התבוננות ישירה בקיומו, שמשמעה התבססות על עובדה הקיימת – כמו הקיום – בכל עובדה קיימת.

בהקשר זה, את התייחסות לרעיון שמובע ביסוד התורה, ש"אלוהים ברא את העולם", יש לראות לא כאמירה פילוסופית – וזאת מכיוון שמדובר ביחס בין מושגים שונים שלחות מבחינה לשונית והגיונית הם נפרדים.

את הרמה הזו של סוגיית האל פותרת התיאוריה היהודית המסבירה כי בריאת העולם לא נעשתה על ידי האל כבריאה של דבר חיצוני אלא כמימוש של כוח פנימי או, במלים אחרות, של הוצאה מן הכוח אל הפועל של מה שהיה קיים בפוטנציאל ומאוחר יותר יושם בפעולה.

מבחינה פילוסופית-מטפיסית אין סדר דברים זה משנה בדיוק מכיוון שאין סדר האירועים ההסטורי של תהליכים קיימים איננו משנה לגבי מעמדו המטפיסי של מושג הקיום.

 

נתונים נוספים