למה מושג האלוהים?

 

למה מושג האלוהים?

 

אחד ממכרי הציג לי פעם את השאלה הבאה: מה יש לי לעשות עם המלה "אלוהים"? לקח לי זמן רב כדי להבין שלאור השימושיות הרבה שיש למושג זה אם וכאשר לומדים איך להשתמש בו מראה שאלה זו, כנראה, על בעיה פסיכו-פוליטית של השואל: על חששו ממה שיקרה לו מבחינה חברתית אם ייתפס בחברת האתאיסטים של תרבותנו כמי ששוקל להעניק לגיטימציה למושג האל.

ברור שלנושא זה אין נגיעה בגופו של ענין ולפיכך אין התייחסות זו ראויה לדיון בשאלה לאיזה צורך כדאי קיומו של מושג האלוהים. ואם אנו מניחים שהמציאות היא שוות ערך למושג זה, אז למה לא מספיק המושג מציאות? התשובה לכך היא שמושג האלוהים משוכלל, מורכב ולכן גם יעיל יותר ממושג המציאות.

המושג אלוהים איננו בא במקום המושג מציאות כי הוא אומר הרבה יותר מהיבט הנמצאות, או הקיום. כלומר: לא רק שהוא אומר מה שקיים אלא שהוא נותן פתיחת דיון טובה יותר לגבי טבעם של הדברים הקיימים, בזמן שכל מה שמושג המציאות נותן לנו הוא את העובדה שהדברים נמצאים.

מושג האלוהים נותן פתיחה המאחדת חומר ורוח, פתיחה האומרת שמה שנמצא הוא חי - ויש בו אנושיות, במובן של תודעה חושבת שיש בה את כל מה שיש באדם מבחינת רוחניותו. מבחינה לוגית נקודת פתיחה כזו מכילה נתוני יסוד שמתאימים יותר להוויתו של האדם מבחינת הצורה בה הוא תופש את המציאות.

לדוגמה: אם ניקח כל אחד מסיפורי התורה, שבהם מעורב האל וננסה להחליף את שם האל בו במושג "מציאות", נמצא את עצמנו חייבים בכל פעם מחדש להבין איך מן המושג מציאות נגזרים ערכים כמו רגשות ותחושות, שבהקשר של דמות אדם ניתן להבינן במהירות וביעילות. למשל, אם אלוהים זועם על בני ישראל בשל התנהגות לא מכובדת כלפיו, האמירה "המציאות זעמה וגו'" תהיה לא-ברורה בהקשר כזה.

אם, לצורך הענין, נאמר "בראשית בראה המציאות את השמים ואת הארץ" הרי אף על פי שהדבר נכון, כשלעצמו, ההנחה שאישיות יצרה את העולם מסיבותיה נוחה יותר להבנה ראשונית מאשר העובדה שהדבר נבע מהמציאות, שלא לדבר על כך שמאוחר יותר מתייחסים הדברים שקורים בהמשך לנימוקים שעומדים ביסוד הבחירה לברוא עולם ובהשגחה עליו – מה שאינו מובן בהקשר של המושג מציאות, אך מובן בקלות כשמדובר בבעל אינטרס חי.

אלוהים כנקודת מוצא וכמודל מאפשר להבין דברים רבים ברמת היבט עצמי ראשוני מבלי להצטרך ולהוכיח את יסודו כל פעם מחדש. מושג האלוהים אומר, למעשה, סכום הכוחות הקיימים. כוח ולא פועל, פוטנציאל, יכולת יסודית אשר ניתן לממש אותה. זהו בדיוק משהו שקיים אשר איננו עדיין מהות מסוימת ואשר יש בו את העיקרון שהוא יכול להיות מהות מסוימת בהתאם למשימה מסוימת שהוא מעוניין לבצע.

אלוהים, מכיוון שהוא מוגדר כסך כל הכוחות הקיימים, יכול להיות כל מה שהוא רוצה מכיוון שאין משהו מחוץ לכל הזה, כל מה שכלול בהכל: כל היכולות, כל הדברים, כל הכוחות, כל התוצאות, כלולים בתוכו ולכן הוא כל יכול. הוא איננו יכול שלא להיות כל יכול כי כל מה שקורה, פועל, מתהווה, כל מה שיוצא מן הכוחו אל הפועל יהיה כלול בו.

מנקודת המבט של הפילוסופיה המציאותאית זוהי מקבילה לכך שדבר איננו יכול לקרות מחוץ למציאות, עם תוספת: מושג המציאות מבוסס על כך שדברים קיימים ואילו מושג האלוהים מתאים לתפישת האובייקטיביות בכך שהוא מזהה גם את מה שתופש כמהות/יות כוללת. הוא איננו מסתפק באמירה שמה שיש הוא מה שנמצא כפי שהוא נתפש אלא שהוא מה שנמצא וגם מה שמוצא, כאשר ה"מוצא" כלול ב"נמצא" ובורא אותו, במובן זה, מתוכו.

ניתן להגיע לרעיון זה על ידי בחינה לוגית של השאלה הבאה: אם, כנקודת מוצא, מה שיש במציאות (מה שכלול במושג המציאות ו/או מה שקיים במציאות הפיסיקלית), כנקודת פתיחה, זה רק דברים מחוסרי חיים או, אפילו, אם תרצו, דברים חסרי חיים ודברים חיים גם יחד, אז אם אנו רוצים להגדיר את קיומם כאובייקטיבי, ואם אובייקטיביות מבוססת על יחס שבין יש לתופש, אז היכן בדיוק נמצא התופש? אם לאותן מהויות יסוד חומריות יש קיום ללא תופש?

ענין נוסף לנושא הקיום הראשוני: אם החיים שאנו מכירים מורכבים מחלקיקים/יסודות/רכיבים שכשלעצמם הם מחוסרי חיים אז לא צריכה להיות לנו שום בעיה להכיר בכך שיש אפשרות עקרונית שיש חי שמורכב מכל מה שקיים בעולם פיסיקלי לחלוטין (וזאת על בסיס הרעיון שעבור הממסד המדעי "פיסיקלי" משמעו "משולל חיים").

נתונים נוספים