נתינה, חופש ואלוהים

 

נתינה, חופש ואלוהים

מה שקרה ביסודו של הסיפור העולמי ועדיין קורה במציאות לכל אדם, ברמות שונות, הוא לימודו של היחס שבין נתינה לחופש.

נתינה היא ביטויו של הרצון הטוב להעניק למהות מבחוץ בכדי שתגדל - אך ברמה יסודית מתעוררת בעיה מכיוון שלזה שנותנים לו אין זכות על מה שהוא מקבל. אם הוא מקבל שלא בזכות, נוצר רוע. הרמה היסודית ביותר של הרוע היא רמת הבושה. הידיעה שיש לי משהו שאיננו שלי אומרת פגיעה בזהותי – והדבר מגביל אותי. כך מהווה הנתינה איום על מידת החופש שלי.

עקרון זה יכול להתרחש בכך פעם שבמציאות אנו חווים אנו נכנסים להתחייבויות שמחד הן אמורות לשפר את חיינו ומאידך הן מגבילות אותנו. מכיוון שחיינו מבוססים על עזרה שבה אנו מעוניינים כדי להתקדם, הופכים כל החיים לשדה עימות בין הרצון להתפתח ועל כן להיעזר בכוחות חיצוניים שיש להם היכולת ו/או הרצון לתרום לנו, לבין הרגשת החובה לשלם להם.

יסוד הבעייה הוא תפישה חמרית שאומרת שיש משהו שצריך להחזיר תמורת דבר שמקבלים. נכון הוא הדבר, ברמה מסויימת, אך הנותן איננו נותן בכדי לשעבד אלא בכדי לגדל. החוק היסודי של היקום הוא קודם כל נתינה והיא הנתינה האלוהית – וזו גרמה לבריאה, אשר נבעה מהצורך בקיומו של מקבל, אשר יקלוט את השפע הניתן.

הבורא מתייחס לאדם ולעולם כאל בית קיבולת לנתינתו, כמו אדם המעוניין להחזיק ברשותו חפצים רבים ככל האפשר, אך הוא איננו מעוניין להשמיט את מה שיש לו בעבור מה שהוא מייצר ועל כן הוא בורא מחסן או בית קיבולת שלתוכו יוכל לשים את מה שהוא בורא, בכדי להתפנות ולברוא עוד ועוד.

במלים אחרות, הוא מארגן את בריאתו בצורה שחלק ממנה יוכל להכיל חלקים אחרים אשר יאפשרו לו להמשיך ולברוא, על ידי צבירת הנבראים והטיפול בהם. כמובן שתהליך זה מעיק, מצידו, על הבורא ועל הנבראים כאחד. את הבעייתיות של תהליך זה עוברים אנשים בכל מיני מצבים בחיים - החל ממצב שבו הם הורים הנותנים ומעוניינים לתת לילדים, אשר, מנקודה מסויימת, חוששים מן ההתחייבות ומעוניינים להשתחרר ממנה - וכלה באדם אשר מנסה להשתחרר מן ההתחייבות לאל.

כאן גם ניתן לראות כי הנסיון להשפלה עצמית הוא גרסה של הנושא הזה ואחת הדרכים לנסות ולהתחמק מן ההתחייבות, משל למי שפושט רגל בכדי שלא יצטרך לשלם לבעל חובו את החוב שהוא חב לו.

היכן הפתרון? הפתרון הוא בעובדה שהאדם איננו הורה או ילד אלא שניהם. בילדותו הוא מקבל ומנסה, אולי, באם איננו מבין את טבע המציאות, להשתחרר מחובו בצורות שונות, אך כשהוא הופך להורה בעצמו הוא לומד את הצד השני של המטבע, הוא לומד שא. יש צער גדול שנגרם לזה שנותן ואיננו מקבל תמורה הולמת עבור הנתינה ב.שאין הנותן מצפה לשכר חמרי עבור הנתינה אלא להערכה ולתחושת שותפות - ויתרה מזו: הוא מוכן להמשיך ולתת כי מדובר א. באינטרס שלו ב. בעובדת היותו גדול עד כדי כך שלא ניתן להחזיר לו חמרית את מה שנתן.

המקבל אינו יכול להשיב לנותן בדיוק את מה שקיבל – אך הנותן איננו מעוניין בשכר שהוא בדיוק כמו מה שנתן. למשל, אב איננו רוצה מבנו שיחזיר לו את הכסף שהוציא עליו במשך ימי ילדותו - הוא מעוניין בערכים אחרים, כמו בהערכה ובאהבה. הוא מעוניין בידיעה שתקרב אותם זה לזה. הוא מעוניין בשותפות, באהבה וידידות.

זהו גם מה שהאל מעוניין בו, כפי שניתן להבין מן היהדות וזה גם מסביר את הציוויים לעבודת האל מחד ואת דחייתו פעולה חסרת תוכן של קבלת עול מצוות, שהיא הדילמה הקלאסית-יהודית המצהירה על כך שלאל אין "צורך בזבחים ושלמים".

ניתן לראות, בהקשר זה, גם ביטוי של משמעות הבחירה שנתן האל לאדם. הבחירה נבראה

בשל האהבה, שבה חפץ האל מן האדם. האהבה נובעת מן הבחירה, מן הידיעה ומן ההכרה. ניתן לכפות את גופו של האדם אך לא את אהבתו. ד' רוצה שהאדם יאהב אותו ועל כן הוא פועל למענו על יסוד נוסחה מציאותית שבאה לידי ביטוי בפילוסופיה בקשר שבין אהבה לרציונליות וביהדות ביחס שבין אהבת היחיד לפעולות האל.

"ואהבת את ד'" מצביעה על כך שניתן לתכנן את הרגש. לא את מערכת הרגשות ולא את יחסה לשכל אלא את תכניה לפי בחירת האדם וכך ניתן להפיק אהבה או שנאה. הציווי "ואהבת", כשהוא מובן על רקע חוסר היכולת לשלוט ישירות ברגש, משמעו שהתגובה הרגשית החיובית תהיה תוצר של זיהויו של האדם החושב את הטוב שהוענק לו על ידי האל. בזכות הטוב הזה תבוא לידי ביטוי אהבת האדם; כך בדיוק רוצה אלוהים להביא את האדם לזה שיאהב אותו - דרך השכל.

ההנחה האלוהית היא שככל שידע האדם את האלוהים יותר ואת מעשיו עבורו יהיה אוהב אותו יותר. זהו גם מה שרוצה אב מילדיו ומורה מתלמידיו. אהבה נטולת סיבתיות ידועה ("נטולת סיבתיות" איננה אפשרית) איננה דבר בו חפץ הנדיב. הוא מעוניין בידיעה ועל כן באהבה. הידיעה היא הפעולה שמבצע היחיד על פי בחירתו; בהקשר זה, משמעותה מימוש הבחירה והגעה, באמצעות הבחירה, לתוצאה ההגיונית של תגובה רגשית חיובית כלפי מקור הטוב: האל.

כך, המשתמש בחופש הבחירה מגיע לזיהוי האל כמקור הנתינה שמהווה את מקור הנאתו מן הקיום. כך מהווים נתינת האל והבחירה האנושית רכיבים בשלשלת ההגיונית שמייצרת את הקשר האידיאלי של תכלית הבריאה – הקשר בין הבורא לנבראיו.

נתונים נוספים