על האדם ואלוהיו

על האדם ואלוהיו

בשידור טלויזיה המנצח ג'יימס לוין מדבר עם התזמורת הפילהרמונית של לונדון על "לא לאחר" ועל "להיות שם", כלומר במקום שבו היא צריכה להיות, בדיוק בזמן. הכוונה, כמובן, לנגינה.

ממש לפני כמחצית השעה שוחחתי על הדיוק וחשיבותו החינוכית – על חשיבותם של "קוים ישרים" בין מחשבה, אמירה ופעולה - על כך שאני יכול להתרגז ביותר על כך שבין האמירה והעשיה יש הפרש של "קו עגול" וכי אני מעדיף שתהיה מנוחה מודעת או אי עשיה מודעת ולא משהו שנופל "בין כסאות" העשיה והאמירה. לגבי פסיכולוגים אני עלול להיתפש על כך כנאורוטי וכמובן שאני אינני נורמלי אך אני מייצג משהו שקרוב אלי מבחינה טבעית והוא יותר "אני" מהנורמלי. החלק החשוב בענין הוא ההתאמה בין השיחה – שתלויה בי – לבין שידור הטלויזיה – שלא.

שידור הטלויזיה, כמו אירועים חיצוניים אחרים, מאשר את השיחה שקדמה לו במחצית השעה ופועל כמעין סוג של אישור. האם ניתן לראות בכך צורה של התגלות אלוהית? אני חושב שמבחינה פילוסופית לפחות, כן. אם האלוהות מוגדרת ככל מה שקורה, גם הלא-ידוע, אז בהכרח כל אירוע – וקל וחומר שידור טלויזיה, הוא אירוע אלוהי. שאלה ממוקדת ותובענית יותר תהיה האם אני יכול לראות את השידור, שלא תלוי בי אך מתייחס לנושא שעסקתי בו, כפניה של האלוהות אלי? כאן כבר תהיה התשובה מסובכת יותר וכאן אין בידי די ידע כדי להשיב תשובה חד-משמעית. עם זאת, העובדה – הפילוסופית, לפחות – היא שהתיאוריה קיימת ותיאוריה משמעה אפשרות שניתן לחקרה ולהוסיף עליה, בעתיד, תצפיות וחמרים נוספים שמעמדם כשל מידע, של "בשר" ל"עצמות" הרעיון המופשט.

הריבוי ה"סטטיסטי" של הופעות כאילו-אישור מעין זה מן התקשורת ומאירועים חיצוניים, שבדרך כלל אנו קוראים להם "צירוף מקרים", עשוי, בהחלט, להוות סוג של עדות תומכת לענין. כך או כך, כדאי לזכור שאם יש משמעות מציאותית למושג האלוהים, אז, בהתאם להגדרה שנמצאת כרגע בידי, אלוהים יבוא לידי ביטוי בצורה שבה המציאות תיעתר לפעולתי.

מעניין שבמיתוס היהודי של ההתגלות, אלוהים מתגלה לאדם הראוי לאחר שזה מוכיח את עצמו כמי שראוי לעמוד בראש תנועה אנושית זו או אחרת – כמגביר וכמגדיל של פעולותיו. דבר זה נובע, בין היתר, מההכרח הלוגי של הבחירה האנושית כקובעת בחיי האדם – וקל וחומר שבחיי היחיד האמור להנהיג חברה. מכך, בחירתו של האדם היא אשר, בתחילת הדרך, קובעת את קדושתו – כלומר את הקדשתו לנושא המסויים שבו יעסוק – והאל הוא הגורם החיצוני ש"נכנס לתמונה" ומאפשר ליחיד את שיא האובייקטיביות של מאוייו, את מימוש בחירתו, את ההתמחות הגדולה ביותר שלו בה ואת השפעתה במציאות.

האל פועל באמצעות הבוחרים בו ובוחר, בהתאם לבחירתם, אם ואיך לעזור להם לממש אותה. אם הם בוחרים את הבחירה הנכונה – במציאותו (שהיא המציאות ה"אובייקטיבית", כלומר ההקשר המלא של הדברים) – אז הוא בוחר לממש את בחירתם במימדים שהיחיד הבוחר אינו יכול להשיג. משול הדבר להבדל שבין ארוחת ילד לארוחת מבוגר: ילד שבוחר לאכול מזון שאמו מניחה לפניו מציית לרצון אימו ולטעם המזון הנעים, כי זה מה שקיים בסכום הידע שלו בנושא.

הילד אינו מודע לערכים התזונתיים המוספים שמתקבלים בגופו באמצעות המזון ברמה הכימית – וגם לא לערכים הרוחניים המוספים המתקבלים בתודעתו מבחינה רוחנית על ידי ציותו למצוות אימו (שלא לדבר על חיזוקי המנגנון החיסוני והפסיכולוגי שהוא מרוויח מארוחתו זו). כשהאדם מתבגר הוא מודע יותר לגורמים האחרים שנמנו אך הוא אינו מודע כמו האלוהים (וגם לעולם לא יוכל להיות מודע כמוהו) להקשר המלא של פעולתו במימדים השונים האחרים של המציאות.

בהקשר זה, מושג האלוהים מציין, פילוסופית, את קיומה במציאות של מודעות: את מודעות ההקשר המלא של הקיום לבחירה הנכונה של היחיד ואת ההיענות של מודעות זו לבחירות האדם. העקרון הזה ברור כשמש בפעולות פשוטות יותר – אף כי מורכבות מאד – של המעשה האנושי: אם אדם בונה גשר, הרי שבמידה והוא מציית לחוקי המציאות שהוא מכיר (הבאים לידי ביטוי, בין היתר, במתימטיקה, פיזיקה ותורת ההנדסה) יהיה הגשר חזק ויתן לאדם את השירותים שהוא מבקש שיתן לו. הצלחתו של הגשר, שתבוא לידי ביטוי בכך שרבים ישתמשו בו, תהיה תוצאה של ציות בוניו לחוקי המציאות.

במונחים יהודיים, האלוהים הוא כלל הכוחות וכלל הדברים (שהיו, הווים ויהיו) הקיימים במציאות. משמעות הדבר, בהקשר שלנו, היא שהאלוהים הוא בו בזמן האדם, המציאות - המבוטאת בחוקים הנ"ל, שהם, כשלעצמם ביטוי של החוק היקומי (חוק האל בטבע) – וגם הרבה דברים נוספים כמו החוקים (אשר בד"כ אינם מקובלים על המדע ה"ממסדי") הקובעים, למשל, את יחסי הכוחות הקבועים בין חלקיקי החומר ברמה האטומית ו/או המולקולרית וגם את היחס בין גורמי השמיים.

בכל הקשר שבו הם מופיעים, מהווים כוחות האל גם את התמיכה היסודית של הבחירה האנושית וגם את ה"ביטוח" שלה: ההבטחה האלוהית (אשר מופיעה במיתוס התנ"כי בצורת ההבטחה האוניברסלית שניתנה לנח ואח"כ ההבטחה המסויימת (קונקרטית) שניתנה לאברהם, מתקיימות במציאות בכלל וגם בעולם שאותו אנו חווים בחושינו לגבי חוקי המציאות והטבע בפרט, כדי שיוכל האדם לבנות את עתידו מתוך ידיעה שמה שהצליח לבנות בשכבת היסוד של פעילותו יהיה שריר וקיים גם כשיבנה עליו את הקומה הבאה (וזאת, כמובן, בתנאי שיציית לחוקי האל, כלומר המציאות).

עקרונות אלה הם מטפיסיים ונוגעים לכל בני האדם באשר הם – חילוניים או דתיים, יהודים או לא. כאן, שוב, ניתן לאייר את הדבר בצורה פשוטה: מדי יום נרדם האדם על משכבו מתוך הנחה שיוכל לשוב למחרת לאותו עולם ולהמשיך את העבודה שסיים לפני לכתו לישון. אם לא היה אדם מציית לחוקי הטבע – אם לא היה מזין עצמו כראוי, אם היה פושע או אם היה מסתבך במלחמה לא צודקת, הוא היה מגדיל את הסיכויים שהמשב-החוזר (ה"פיד-באק") של המציאות – תגובת האל על אי ציות זה לחוקיו – יגרום לכך שלא יקיץ משנתו או שלפחות לא יקיץ למציאות שבה יוכל להמשיך את מה שעשה לפני שנכנס למיטתו. במלים פשוטות, כפי שבמעשיו הנכונים האדם מזמין המשכיות, בריאות ויצירה - הוא מזמין, במעשיו הלא-נכונים, מחלה, מאסר, פגיעה אלימה, הרס ואולי גם מוות.

אלוהים כפי שהוא מתבטא ביום-יום זמין יותר להתבוננות מהאל שאותו מגלה הנביא – ובהדרכה פילוסופית נכונה ניתן לראות אותו בא לידי ביטוי במציאות כלל הפעילות האנושית ה"פשוטה".

את הדברים ניתן לראות כשהם באים לידי ביטוי גם בסוגיות מיוחדות ובלתי שגרתיות; למשל, מבין מליוני היהודים שנספו בשואה שאלו רבים את עצמם "מה חטאנו?" והיו משוכנעים כי היו צדיקים גמורים מכיוון ש"קיימו את כל המצוות" והתפללו יום יום – אך יתכן וחלק גדול מהם טעה בכך שלא ראה נכוחה את המציאות הפוליטית כתחום פעולה של האלוהים שהכל שלו – ונספה מכיוון שחטא בכך שלא ברח כשיכול היה.

מנקודת מבט דתית, מי שלמול סכנה מוחשית אינו פועל להגנה ו/או להצלת עצמו אינו מאמין בדבר הראשי שאלוהים בא בו לידי ביטוי – בעולם ובחוקים המנחים אותו – ולכן, אף אם הוא סובר שהוא אדם מאמין או אף מצהיר על כך, הוא בעצם איננו מאמין. האמונה הדתית פירושה קודם כל אמונה בקיום אלוהים שברא את העולם ובכך שהוא מנהל אותו על פי חוקים קבועים וניתנים ללימוד. אדם שפותח חנות כדי לספק צורך אנושי אמיתי יזכה לברכת האל שכן, בבקשת הרווח שלו באמצעות סחר עם בני אדם אחרים הוא ממלא מצווה גם אם הוא אינו סובר שהוא עושה זאת וגם אם אינו מאמין במוצהר באל. אדם כזה הוא, למעשה, אדם מאמין – ופעולת פתיחת החנות היא פעולה טהורה של אמונה.

פתיחתו של עסק היא פעולה אמונית מובהקת האפיינית לאנשים רבים שאינם מאמינים במוצהר. היא כוללת את כל המרכיבים של דתיות, שכן היא מבוססת על ההנחה שאם הפעולה מוצדקת – גורמי המציאות שאינם בשליטתו ושאינם ידועים לו במפורט, שהם קהל הלקוחות, יפעלו לטובתו – כפי שקורה בכל אתר ואתר לכל בית עסק או חברה מצליחים. אך, בהגדרה, גורמי מציאות אלה הם, כאמור לעיל ולמעשה, אלוהים.

כי כדי לקבל את חסדו של האל יש לקיים את תנאי הבחירה - ויסוד הבחירה אינו קיים היכן שמנסה אדם לפעול עפ"י בחירתו של אדם אחר. אם מבטל אדם את עצמיותו הבוחרת על ידי כך שאינו מממש אותה, עלול האל להשיב לו כגמולו בכך שישלים את הביטול, שהחל האדם ברמת החומר, גם ברמת הרוח. אם לא אמר האדם "אני בוחר בטוב" ברמת היחיד – אין שום סיבה שהאל יספק לו מנה נוספת מן הטוב הזה. הטוב שמור לטובים והטובים הם אלה שבוחרים בו.

לפי היהדות – והדבר תואם את עקרונות המציאות – לא יקבל אדם מנה נוספת של ארוחה שבחל בה או שלא הראה כי הוא שמח עליה וכי טוב לו בה. האדם היהודי מפעיל, באמצעות מערכת תפילותיו, מסגרת שלמה של תיווך מושגי, המקיימת היזון חוזר בינו לבין המימד האלוהי של המציאות. במסגרת זו הוא מאשר את מהות הקיום, את מקומו בה, ואת קבלתן של טובות ההנאה עם כל מה שנתרם לו על ידי האלוהים תמורת הפעולות שהוא עושה לטובת הקיום.

וזו גם הסיבה שהמאמינים זוכים לנסים ואלה שאינם מאמינים - לא. אדם מאמין מחזיק בהנחת יסוד המאשרת את קיומו של האל, וזה משמש לו כמושא התייחסות אשר אליו הוא מכוון את השתדלותו. קיומו של אלוהים הוא קיומה של מודעות ערה לכל הפעולות האנושיות המבוצעות בידי היחיד הפועל במציאות. נס הוא סימן תגובה לפעולתו המציאותית של האדם ורבים הם הנסים שהם, למעשה, נסיונות יום-יום שנופלים בחלקו של כל אדם, בין אם הוא דתי ובין אם לאו. נדיר הדבר לדעת מתי אירוע מסויים הוא נסי או לא ורק מומחים יחידי סגולה מסוגלים להניח אצבע על אירוע נסי מסויים. פשוט יותר ללמוד לראות את הנסיות המציאותית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בכל המתרחש בעולם. כך, בידי כל אדם, נתונה הבחירה לגבי השדה שבו ירכוש את הידע שלו לגבי העולם - באם ילמד את חוקי המציאות באקדמיה או במסגרת הממסד הדתי.

נתונים נוספים