תפישת האל ביהדות

תפישת האל ביהדות

יש שוני משמעותי ביותר בין תפישות האלוהים בכלל ובין תפישת האל ביהדות ובנצרות במיוחד; האל הנוצרי הוא אל אפלטוני - הוא חסר אישיות, הוא מחוץ לעולם, הוא קר ומנוכר ואין לו רגשות. הוא הדבר המתקרב ביותר לסתירה מובנית במונחי החיים: הוא מוצג כחי שאינו חי, כלומר כחי שאין שום דבר ממאפייני החיים חלים עליו. בנצרות נאמר פעמים רבות על האל שהוא רחמן ואוהב, אך אין, למעשה, שום מפתח שמסייע להבנת אהבה זו או רחמים אלה. צידו השני של המטבע הנוצרי הוא עולם של חטאים, זעם, עונשים ואכזריות איומים, שמבטא קיום של אל המתאים לערכים אלה.

האל היהודי, לעומת זאת, הוא בעל אישיות מלאה: יש לו שכל ורגשות המשמשים יחדיו כאישיות אנושית, מידות מוסריות - והסטוריה והתפתחות של דיאלוג, החלטות, מחשבות, מסקנות, פעולות ורגשות, המתחילות בבריאת העולם וממשיכות דרך מה שהוא עושה עם בני ישראל. הוא מגיב רגשית לאירועים - הוא שמח או עצוב, הוא מרוצה או כועס - וניתן

להידבר עימו, להתווכח עימו, ליצור תנאים, לחתום על חוזים, לקבל דחיות עונשים או ביטולם ועוד.

האלוהים היהודי איננו מעל הטבע בדיוק כפי שהאדם איננו מעליו; יצירתו, כמו יצירת האדם, היא יצירה של דברים בעלי טבע מסויים וכך הוא יצר את העולם - כדבר בעל מרכיבים שכולם בעלי טבע מסוים. בנוסף לכך, הוא אינו יוצר סתירות.

זו ההזדמנות לעסוק בבעיה הנפוצה, המנסה להציג את מושג האל הבלתי מוגבל כמושג שכולל סתירתיות, על ידי השאלה האם יכול האל לבצע את הרמתה של אבן שהוא אינו יכול להרים. בהקשר זה, יש לציין כי עובדת אי יכולתו של אלוהים ליצור אבן כזו שהוא אינו יכול להרים איננה עדות למגבלתו אלא לנצחיותו - כי אי הסתירה היא הנצחית. סתירה משמעה חיכוך, התנגשות והאטה, שאומרת שיבוא סיום לתנועה. אי הסתירה אומרת הרמוניה, אי הפרעה לתנועות היקום; מבחינת המסורת, האל מייצג נצחיות, כלומר מצב של חוסר עימות מובנה עם המציאות, או בינו לעולם, לדברים ולמושגים, בדיוק באותו מובן שאין ניגוד בין היבטים של אותה מהות.

כמו שנאמר באחת הגרסאות של חידה היתולית, תנין איננו יותר ארוך מירוק; ארכו של התנין וצבעו אינם מתחרים זה בזה, כי הם אינם שייכים לאותו מישור הוויה. תחרות צריכה להתבצע באותה רמת הוויה, באותו הקשר, באותו מסלול השוואה. האל, לעומת זאת, יכול לפעול ללא הגבלה וליצור ללא הגבלה, כי אין הוא נמצא במישור שבו יש אפשרות להתנגשות בין פעולתו לדברים אחרים. כל אמירה שממנה יכול להשתמע כאילו מדובר במגבלת האלוהים איננה מגבלת האלוהים אלא מגבלת השפה, אשר למושגיה ולסדריה יש טבע מסוים שאינו מאפשר להם להיות באותו זמן ומובן משהו ומשהו אחר - כן, זהו יישום של חוק הסתירה. לסיכום: האל אינו מהות הקיימת כעצם בתוך המציאות, ולכן אין הוא ניתן להגבלה מהסוג שחלה על עצם.

בזמן שבו מושג האל בנצרות אינו ניתן לניתוח והבנתו מתבססת על קיום הבנה כזו אצל האדם, בלי קשר למובן המושג, מאפשרת הלשון העברית לנתח מושגית כל צירוף אותיות (מלה) המופיע בה וזה גם המקרה לגבי "אל"; המובן היסודי הפשוט של המושג "אל" בעברית הוא יכולת ומכך ש"אלוהים" מתייחס, כנראה, להקשר היכולות שיש במציאות. אך, כאמור לעיל, לא מדובר בעצמים; לפיכך, כנראה שמדובר בהיבט של המציאות. יכולת היא אפשרות לפעולה מסוימת, כך שלא מדובר בדבר שיש לו קיום בהווה כמהות נמצאת אלא כאפשרות שקיימת בהווה לגבי קיום מהות בעתיד. כך, מכסה המושג למעשה את ההווה עם העתיד.

קישור מאחד זה של ההווה לעתיד קיים גם בעצם היחס שבין "אל" ל"אלוהים", המאחד בין יחיד לרבים. עם זאת, הופעתה בתנ"ך של המלה "אלוהים" נעשית בהקשר של שימוש יחיד, כך שמשמעותו של הדבר היא אי קבלה של ההבדל בין יחיד לרבים, מה שמוציא את המושג מהמימד הריבויי האפייני למציאות ומהווה אמירה שמדובר במהות שלא ניתן לראותה כריבוי או כיחיד במציאות.

הקשר שבין האל למלה הוא יותר מקשר חיצוני. העובדה שהמלה היא ביטויו של האל אומרת שמה שאנו קוראים לו המערכת המושגית היא הביטוי הגבוה ביותר של האלוהות. לפי כל תפישה בעלת משמעות כלשהי לגבי האלוהות - החל מהאלוהות המיסטית וכלה ברציונלית, הרואה את האלוהות כביטוי של סך החוקים והכללים שיש במציאות, המושגים הם האלוהים במובן המדויק, שכן למושגים יש תוקף של קיום מציאותי שאינו תלוי בבני אדם; הם קיימים גם היכן שלא הוגדרו על ידי בני אדם ובמובן זה ניתן לראות גם אותם כמגדירי היכולות המופשטות, העונים למה שמושג האל מספק במציאות: תשובה מסוימת לשאלה מופשטת.

משמעות תפישת המערכת המושגית כביטוי הגבוה של האלוהות היא שהאלוהות חדורה במציאות בכל פרטיה, וזו, בעצם היותה נתפשת באמצעות מושגים, משיבה לפעולתו המופשטת של האל ומתאחדת עימו. מבחינת היהדות, האל מדבר בשפה העברית, כלומר מהווה, כשלעצמו את השפה המסוימת הזו ויחסה לעולם.

נתונים נוספים