תפישת האלוהים

 

תפישת האלוהים

הוכחת תקפות מושג האלוהים במציאות זהה להוכחת תקפות מושגים המתייחסים לערכים מופשטים כמו אהבה, אמנות ופילוסופיה.

אנשים שאינם מכירים צורה זו של הגדרה, חשיבה או טיפול בחומר ומתקשים בכך, יבטאו את הקושי שלהם, מבלי משים, בטענה שלאלוהים אין ביטוי במציאות הפיסית או ביטוי פיסי שניתן לתפשו על ידי החושים. התשובה לכך היא שלמעשה גם הביטויים הפיסיים של מושגים מופשטים כמו אהבה, אמנות ופילוסופיה הם "פיסיים"; רק במידה שבה אנחנו יודעים את הקשר של פעולות מסויימות במימד הפיסי למושג המופשט שבו אנו עוסקים, הם מעניקים למושג תקפות ותוכן. למשל, אנו קושרים חיבוק פיזי עם אהבה, נגינה בכינור עם אמנות וספר הגותי עם פילוסופיה, אך אם לא ידענו מה, מבין הדברים החמריים מהווה ביטוי של מה מבחינה מושגית לא היינו מסוגלים לראות מושגים מופשטים במימד החושים.

למעשה, ראיית המושגים המופשטים במציאות איננה חושית; נכון יותר, במובן זה, לקרוא לה תפישה. לכן בדיוק, חשובה ההגדרה של אלוהים בצורה תקפה, כדי לכוון אותנו אל תפישת ביטוייו במציאות החושית. לכן, הגדרה של אלוהים שהוא מעבר לחושים או לפיסי איננה תקפה יותר מהאמירה שאלוהים היא מהות שנמצאת מחוץ למציאות.

המושג השכלתני-ריאלי "אלוהים", שהיהדות דוגלת בו, שונה לחלוטין מהמושג המיסטי-לא רציונלי שלו, המוצע על ידי המיסטיקה הנוצרית. מתוך הגדרת האלוהים כמהות הכוללת את כל הנמצאים ניתן להבין כי מושג האלוהים היהודי – והמציאותי (אובייקטיבי) – בא לידי ביטוי בכל המימד הפיסי. מכך נובעת גם ההשקפה שהכל נסי, כלומר שהכל מהווה סימן ואות לקיום האל. עדות זו איננה טמונה בעובדה (שמחייבת הוכחה אחרת) שהאל ברא את העולם – דבר שנובע ממקור חוץ-פילוסופי, אלא בעובדה המטפיסית-אפיסטמולוגית של עצם הגדרת האל, הגורסת שהוא מושג מופשט המאחד, כאמור, את כלל הקיים במציאות. הסכמה להגדרה די בה כדי להתחיל "לראות" את אלוהים בעובדות הפיזיות.

כפי שצויין לעיל, עפ"י הגדרה זו אלוהים אינו בא לידי ביטוי בעובדה פיזית נצפית זו או אחרת, אלא בכל העובדות הנתפשות על ידי החושים – ולמעשה, גם בהרבה יותר מזה: גם בעובדות שאינן נתפשות על ידי החושים: העובדות המופשטות, המבוטאות על ידי המושגים הנוגעים למשפט, שצויינו לעיל. מכיוון שרבים ממושגינו עוסקים במופשט וביחסים בין מהויות מופשטות, נוגע מושג האלוהים גם להם, ביחס ישר לקיומם המציאותי.

מכך, קיימת היררכיה, פירמידה של מושגים, אשר מושג האלוהים נמצא בראשה, ואשר ממנה נגזרים שאר המושגים. הכרה בקיום המושג "אלוהים" מציבה אותו במקום גבוה אף יותר ממקומו של מושג המציאות במערכת המושגים האנושית וזאת כי, שלא כמו מושג המציאות, שהוא מושג-העל הפילוסופי, האלוהים הוא מושג העל המציאותי, העובדתי, המסויים והמייצג את אחדות כל הדברים בצורה ישירה.

במובן זה ניתן לראות את המושג מציאות כמייצג היבט של המושג אלוהים: את ההיבט הפילוסופי, המופשט, של קיום הדברים, שהדרך היחידה לבטאו היא כפי שעשתה זאת אין ראנד: הקיום קיים, על אותו משקל של "א היא א" האריסטוטליאני.

לכן, ביהדות, מהווה מושג האלוהים מושג אחד מתוך קבוצה של שמות-תארים המתייחסים אליו, כשכל אחד מהם מדגיש או ממחיש היבט אחד שלו: השם (מושג העל של המושגים המסויימים: השמות), המקום (מושג העל של ההימצאות ביקום החמרי), אדוני (מושג העל של ההתייחסות היצור האנושי אל בוראו), הוייה (מושג העל המייצג את האובייקטיביות של היחס הבין-זמני – הנצח) ועוד.

כל אחד משמות אלה מציין, באמצעות תפישתו על ידי האדם, תפישה כוללנית של אחד מהיבטי המציאות כולה, כלומר נושא או רעיון הבאים לידי ביטוי בכל המציאות. דבר זה תואם את תפישת האלוהים היהודית, אשר כל אחד מהשמות המיוחסים לו מציג, למעשה, תוכן עקרוני-מושגי המקיף את כל מרכיבי המציאות.

כך חוברים כל אלה לתפישת היהדות את האלוהים, החל מהתפישה הפילוסופית וכלה בשלל ההתייחסויות האינטימיות שבו רואה כל יהודי יחיד את האל כמהות שיש בינו לבינה יחס פרטי ומיוחד.

נתונים נוספים