אלוהים כמושג

אלוהים כמושג

הוכחת תקפות מושג האלוהים במציאות זהה להוכחת תקפות מושגים המתייחסים לערכים מופשטים כמו אהבה, אמנות ופילוסופיה. זה מעניין, בהקשר זה, לשים לב לכך שאנשים שאינם מכירים צורה זו של הגדרה / חשיבה / טיפול בחומר ומתקשים, יבטאו את הקושי שלהם, מבלי משים, בטענה שלאלוהים אין ביטוי במציאות הפיסית או ביטוי פיסי שניתן לתפשו על ידי החושים. התשובה לכך היא שלמעשה הביטויים הפיסיים של מושגים כמו אהבה, אמנות ופילוסופיה גם הם "פיסיים" רק במידה שבה אנחנו יודעים את הקשר של פעולות מסויימות במימד הפיסי למושג המופשט שבו אנו עוסקים.

למשל, אנו קושרים חיבוק פיזי עם אהבה, נגינה בכינור עם אמנות וספר הגותי עם פילוסופיה, אך אם לא ידענו מה הקשר המדוייק של המוחש למופשט לא היינו יודעים מה מהווה ביטוי של מה ולא היינו מסוגלים לראות ביטוי של מושגים מופשטים אלה במימד החושים. לכן, חשובה ההגדרה של אלוהים בצורה תקפה, כדי לכוון אותנו אל ביטוייו במציאות החושית. לכן, הגדרה של אלוהים שהוא מעבר לחושים או למימד הפיסי איננה תקפה יותר מהאמירה שאלוהים היא מהות שנמצאת מחוץ למציאות.

המושג השכלתני-ריאלי "אלוהים", שהיהדות דוגלת בו, שונה לחלוטין מהמושג המיסטי-לא רציונלי שלו, המוצע על ידי המיסטיקה הנוצרית, שבדרך כלל גם איננה מבטאת את המילה העברית, המבוססת על השורש העברי המסביר אותו. מושג האלוהים היהודי – והאובייקטיבי – בא לידי ביטוי בכל המימד הפיסי ומכך גם ההשקפה שהכל נסי, כלומר שהכל מהווה עדות לקיום האל. עדות זו איננה טמונה בעובדה (שמחייבת הוכחה אחרת) שהאל ברא את העולם, אלא בעובדה המטפיסית-אפיסטמולוגית של הגדרת האל, הגורסת שהוא המושג המופשט המאחד את כלל הקיים במציאות.

למותר לציין כי לאדם המאמין אין צורך בהגדרה פילוסופית מדוייקת של מושג האלוהים, באותו מובן שבו אין למי שאוהב צורך בהגדרת האהבה, אך שניהם נמצאים במצב שבו אין הם יכולים להבין לעומק את חווייתם וקל וחומר שלא להעביר לבני אדם אחרים את הסיבה למשיכתם להוויה זו.

הסכמה להגדרה כמו זו שלעיל די בה כדי להתחיל "לראות" את אלוהים בעובדות הפיזיות. עפ"י הגדרה זו אלוהים אינו בא לידי ביטוי בעובדה פיזית נצפית זו או אחרת, אלא בכל העובדות הנתפשות על ידי החושים – ולמעשה, גם בהרבה יותר מזה: גם בעובדות שאינן נתפשות על ידי החושים: בעובדות המופשטות, המבוטאות על ידי המושגים הנוגעים לנושא, שצויינו לעיל.

מכך, קיימת היררכיה, פירמידה של מושגים, אשר מושג האלוהים נמצא בראשה כמושג יסוד, ואשר ממנו נגזרים שאר המושגים. הכרה בקיום המושג "אלוהים" מציבה אותו במקום גבוה אף יותר ממקומו של מושג המציאות במערכת המושגים האנושית וזאת כי, שלא כמו מושג המציאות, שהוא מושג-העל הפילוסופי, האלוהים הוא מושג העל המציאותי, העובדתי, המסויים והמייצג את אחדות כל הדברים בצורה ישירה.

במובן זה ניתן לראות את המושג מציאות כמייצג היבט של המושג אלוהים: את ההיבט הפילוסופי, המופשט, של קיום הדברים, שהדרך היחידה לבטאו היא כפי שעשתה זאת אין ראנד: הקיום קיים, על אותו משקל של "א היא א" האריסטוטליאני. במונחים של הפילוסופיה המציאותית אומר הדבר כי מדובר במושג שתכנו מקיף את כל קשת הקיום, החל מרמת האכסיומה המטפיסית ועד לקיומם של כל פרטי העולם.

לכן, ביהדות, מהווה מושג האלוהים רק מושג אחד מתוך קבוצה של מושגי-תארים המתייחסים אליו, כשכל אחד מהם מדגיש או ממחיש היבט אחד שלו: השם (מושג העל של המושגים המסויימים: השמות), המקום (מושג העל של ההימצאות ביקום החמרי), אדוני (מושג העל של ההתייחסות היצור האנושי אל בוראו), הווייה (מושג העל המייצג את האובייקטיביות של היחס הבין-זמני – הנצח) ועוד.

כל אלה קיימים במסורת היהודית מקדמת דנא ומשרתים את צרכיו של היהודי המאמין במידה שהוא נזקק לפניה מילולית למושא אמונתו. לכאורה ניתן להבין מדבר זה כי האדם היהודי נמצא בדרגה של ראשוניות התפתחותית ביחס לאדם המתקדם של תרבותנו (עד כמה שיש בתרבותנו כאלה) אך למעשה יש בדברים אלה עומק פילוסופי רב, אף כי אין הוא מוגדר ככזה. למשל: באמירה כמו "כל הנשמה תהלל יה", העשויה להיתפס כאמירה בעלת נופך שירתי-אמנותי, יש משום אמת פילוסופית עקרונית אשר מצהירה כי ברמת הרוח (הנשמה) כל מי שהוא בעליה של כזו עוסק בפעולה שבה הוא מהלל את האל.

כדי לבאר על בוריה את ההנחה הזו, קיימת במסורת היהודית חטיבה גדולה של כתבים הנוגעים בפנימיות תמלילי היסוד של היהדות כמו, למשל, ספרות הקבלה. בכתבים אלה, שהם תוצר של חשיבה גאונית שנוצרה על ידי גדולי העם היהודי לאורך ההסטוריה, מוצג מדע הקושר בין ערכי יסוד של המטפיסיקה היהודית לבין העולם המוחשי. אם וכאשר מבינים שכמושג יסוד וכמהות יסודית מקיף האלוהים את כל הקיים יש בקיומו של מדע כזה את כל הנחוץ לבירור תכנו הפילוסופי של מושג האלוהים.

נתונים נוספים