אלוהים של סתירה ושל מציאות

 

אלוהים של סתירה ושל מציאות

ידיעת דבר כ"מה שלא ניתן לדעתו" היא סותרת בהגדרה; בדומה לכך, תפיסת אלוהים כמהות חיצונית שהאדם אינו יודע אך היא יודעת אותו היא סתירה ברורה כי אם הוא אינו יודע אין הוא יכול להציג ידע. לרוב מוצג אלוהים בעולם כיותר מזה: כישות שמתנה אותו, את האדם, בכל היבט של קיומו ושולטת גם על כל מה שמחוצה לו. באופן כזה אין יסוד להעניק לו את מעמדו של דבר ידוע, בדיוק על אותו יסוד שלא ניתן להכיר בקיומה של סתירה. לפיכך הכרחי להכריז על אלוהים מסוג זה כישות הכוללת סתירה פנימית שאיננה יכולה להתקיים.

מבחינה לוגית, יודע זה שמושפע על המשפיע עליו, אף כי סוג הידיעה של שניהם אינו זהה, באשר הוא מתאים לדרך תפיסתם השונה את המציאות. אם תיאורטית היה בעל חיים צריך לבסס ידיעה על אדם הרי שכדי להוכיח את קיומו של האדם הוא היה משתמש בעדויות הרבות שיש לו עליו גם אם אין הוא מסוגל לתאר את מחשבותיו או להבין אותם. זוהי הנחת היסוד שעליה ניתן לבסס הכרה הגיונית באלוהים, כי אלוהים כזה איננו מסתבך בסתירה.

הערכה של קיומו של דבר חי שאין לאדם ידיעה מעמיקה לגבי מה שמניע אותו איננה קיימת רק בהקשר מופשט כמו זה של קיום האל אלא גם בהקשרים של בעלי חיים נחותים מן האדם, שכן האדם איננו יכול להתיימר להבין במדוייק את מהלכי הרוח הפנימיים של אלה, זולת נטיותיהם היסודיות, המכוונות מבחינת הטבע לקיום היסודי שלהם.

אך קיום האל המוצג על ידי המצדדים בו איננו כזה שאף פעם אינו מגובה בעדויות. האלוהים של היהדות, למשל, הוא מציאותי לפחות במידה שבה העולם שאנו רואים בחושינו הוא כזה שנברא על ידו. מבחינה זו מהווה כל מה שאנו רואים, שומעים או חשים עדות לקיומו – וגם מה שאיננו פוגשים בחושים, כמו מסקנותינו המופשטות ובכללן עצם החיים, שהוא הדבר שמעניק לנו את הלגיטימציה להודות לו עליהם כעל מה שקיבלנו ממנו.

עובדה היא שהאדם יכול לאלף בעלי חיים לבצע פעולות על יסוד חיקוי וגם להתאים את צרכיו לטבע שמחוצה לו כפי שעושה כל חקלאי כדי להשיג את צרכיו, אך בשני המקרים הוא מוגבל במידת הצלחתו ויכול לקיים תקשורת עם גוורמי מציאות רק במידה ובה הוא מזהה את טבעם.

מבחינה זו מהווה ההכרה, האמונה והתפילה המתייחסות לאלוהים רמות שונות אך בלתי סותרות של קשר עם ישות מציאותית – ואין, למעשה, אפשרות למדוד אותן זו כנגד זו על יסוד השוואתי.

נתונים נוספים