אחריות ואשמה

 

אחריות ואשמה

אין עם שבניו חשים אחריות הדדית כה עמוקה כמו העם היהודי – ודבר זה היה תמיד בעוכריו; כמעט כל יהודי יחיד החי היום חש שעליו להתנצל כל הזמן על כל מקרה שבו יהודי כלשהו ביצע פשע כלשהו בהסטוריה. רגש האשמה שסוחבים על גבם רבים מבני עמנו גורם להם לא רק לשיתוק מערכתי אלא גם ליציאה נגד בני עמם שלהם על יסוד הנחת-תחושה אינטואיטיבית שפשעו של יהודי אחד הוא כל-כך נורא שעל כל היהודים לשלם עליו כל העת אל מול שאר בני האדם בעולם.

אל מול התופעה של רגש האחריות והאשמה שנושא על גבו היהודי בולטת שבעתיים תחושת החפות של הנוצרים והמוסלמים, על רקע הפשעים שבוצעו על ידי בני דתות אלה נגד יהודים לאורך ההסטוריה. ניתן רק לתהות, בהשוואה לתחושת האחריות והנשיאה באשמה הקולקטיבית של היהודים, מה היו חשים היום נוצרים ומוסלמים אם היו רואים עצמם אחראים ושותפים במידה דומה לפשעים הידועים מן העבר הלא רחוק ומן ההווה של רצח, אונס, עינויים, התעללות, ביזה ושוד שבוצעו על ידי בני דתותיהם ביהודים?

אין ספק כי בדרך מוזרה משהו, הרי אף על פי שהנוצרים והמוסלמים קושרים כל יהודי יחיד לכל האשמה הסטורית וקולקטיבית שהם מסוגלים להמציא לפחות מאז צליבת ישו, נראה שהם אינם רואים שום קשר מחייב בין האידיאולוגיה שבה הם מחזיקים לבין הפשעים שבוצעו על ידי בני דתותיהם נגד היהודים.

מידה יסודית של יושר מוסרי היתה צריכה לגרום לנוצרי או למוסלמי היחיד לשאול את עצמם איך קורה שהנוצרי (או המוסלמי) עוברים, כשמדובר ביהודי, בקלות רבה כל כך לרגשות ולמעשים של רצח.

תסמונת מציאותית זו של "ד"ר ג'קל ומר הייד", האפיינית במיוחד לנצרות - כי המוסלמים בדרך כלל לא רק שאינם טורחים להכחיש את כוונותיהם הרעות כלפי ה"לא מאמינים", אלא שאלה מוצדקות מבחינם על ידי דתם - או, מתאים יותר, למיתוסים של הערפדים או אנשי הזאב הרצחניים, המשנים את עורם והופכים, עם הופעת הירח המלא, מבני אדם למפלצות צמאות דם, היתה צריכה לעורר בישרים מבני דתות אלה סימני שאלה לגבי מהותם היסודית. העובדה שזה לא קורה צריכה לעורר בנו, היהודים – אך לא רק – סימן שאלה חריף לגבי מהותם האנושית היסודית ועוד יותר לגבי ההשלכות המעשיות של התשובה לשאלה זו.

לא מדובר בדיון "אקדמי" אלא בהערכות איסטרטגיות בעלות יסוד מדעי מוצק לפחות בסטטיסטיקה של המאות האחרונות, כי התופעה שבה אדם מתורבת הופך לסדיסט רצחני המתעלל בחפים מפשע כל כך נפוצה בין עמי המערב עד שאין אדם מתורבת באמת יכול שלא לראות בה לפחות עדות לקיומה של מחלת-נפש. משמעות קיומן של ההערכות והתופעה היא שיש לצפות לכך שבכל משבר מדיני תצוץ האנטישמיות ושבכל עליה של חיה זאת ייהפכו עוטי החליפות המאיישים את המדיניות העולמית – אשר רובה נוצרית או מוסלמית – לרבי טבחים או לכאלה אשר, בתירוצים שונים, מונעים ממעשי הטבח להיפסק.

כך או כך, ניתן לגזור מהעובדות הנוגעות לפחות לתרבויות הנצרות ואיסלם כי המדינות המאוכלסות במאמיני דתות אלה אינן ראויות, מבחינה מדעית טהורה, להיחשב לכאלה שראוי להתייחס לאזרחיהן כאל שופטים אובייקטיביים של היהדות, בכל דרך שבה זו מופיעה בעולם.

מנקודת מבט זו, שומה עלינו לפסול על הסף כל חוות דעת מדינית שמקורה במדינות המערב או בארצות ערב. גם אם נצא מתוך ההנחה - המפליגה בנדיבותה – שאלה מונעים על ידי כוונות טובות ושאיפה לאמת ולצדק, לא ניתן לסמוך על כך, כפי שמוכיחות העובדות ההסטוריות.

מבחינת עובדות אלה, כאמור לעיל, נראה שגם אם ביסודו של דבר מה שמנחה את הנוצרי הפשוט הוא טוב לב אנושי, אין זה מחזיק מעמד והוא נעלם ברגע שבו על בעליו להטיל את כובד משקלו לצורך שיפוטו של היהודי. אחד ההסברים הפסיכולוגיים האפשריים לכך, שיש לראותם כתיאוריה הראויה, אולי, למחקר, הוא שההתאכזרות ליהודי וחריצת הדין הקבועה נגדו מצד הנוצרים והמוסלמים הם תוצר של ריאקציה ניגודית שמקורה דווקא בנשיאת האחריות והאשמה של בני דתות אלה.

אולי דווקא תחושת האשמה הקולקטיבית של הנוצרי על מה שנעשה ליהודי על ידי הנוצרים לאורך ההסטוריה הוא מה שגורם לו גם היום לפעול נגדה. יודעים אנו שהפסיכולוגיה האנושית מכילה בחובה אפשרות זו ואין זה, על כן, מן הנמנע שזה מה שבא לידי ביטוי בעוינות הכללית של אויבי ישראל, הצצים בכל עידן "יש מאין".

נתונים נוספים