אנושיות היהדות

אנושיות היהדות

היהדות כמבצר ההומניזם

אל מול ההעלאה על נס של זכויות האדם, האנושיות, השלום וכיבוד האחר, המתבצעת על ידי רבים בעולם החפשי, מתנשאת היהדות כעובדת הוכחה מעשית לכל אלה. דוקא המצב הפנימי המסוכסך שבו נמצאת היהדות היום מהווה עדות שאין לה עוררין לחופש הקיים בה; ביהדות נשמר, במשך אלפי שנים, ערך החופש של היחיד, ביטוי של חופש הבחירה שלו, המאפשר לו לצאת אל מחוץ למחנה, באם הוא חפץ בכך.

קיומה של המחלוקת ביהדות עולה בקנה אחד עם טבע האדם; י ש ביהדות סכסוכים, מריבות ואי הסכמות למכביר. יש חצרות, יש חסידים ויש מתנגדים. יש סגנונות רבים של דתיות - ויש גם חילוניות שרואה עצמה יהודית ולעתים אף דתית. אך על אף כל אלה לא שמענו ביהדות על אלימות שמופעלת נגד יחידים שחושבים אחרת – לא אלימות שלובשת צורה של מלחמות דת עקובות מדם.

ביהדות לא יצאו מעולם בהתקפה אלימה על אלה שסברו אחרת מהקו הרעיוני הראשי. אין בהסטוריה של היהדות אירוע שבו ביקשה הנהגה כלשהי לבלום יחידים רק אם רצו לעזוב את הקהילה ולנהוג בחייהם בצורה שונה.

במשך אלפי שנות קיום היהדות יצאו ממנה רבים אשר מאסו בה. שמענו על כעס, על ניתוק יחסים, על החרמות - אך לא שמענו על פגיעה בזכויות האדם של החושבים אחרת - או על הרשאה לעשות כדבר הזה.

סיפור המופת שיש רבות ללמוד ממנו על אופיה הפוליטי של היהדות הוא יציאתו של קורח נגד משה. קורח, שמחה באופן לגיטימי נגד הנהגתו של משה, קיבל עונש מידי שמיים אך לא מידי משה. למשה לא היתה - כפי שאין לאף מנהיג, גדול ככל שיהיה - הזכות לכפות את בני העדה להסכים למרותו.

כך התנהלה הקהילה היהודית מאז ומעולם; בהקשרים ההסטוריים הקשים ביותר ובתנאים החמורים ביותר נשמרה ליחיד היהודי הזכות לפרוש וללכת לדרכו. זכותו של היחיד האנושי לנהל את חייו בראות עיניו ולפי הבנתו, הזכות שבה אנו מכירים כיום כזכות האדם היסודית ביותר, קיימת ונשמרת בהקפדה ביהדות מאז היווסדה של קהילה זו, לפני למעלה משלושת-אלפי שנים.

הדבר הגדול והמכוער שלא שמענו עליו ביהדות הוא, כאמור לעיל, מלחמות דת עקובות מדם, מלחמות דת שאפייניות לפלגים מתנגדים שונים של האיסלם והנצרות מיום קומן של דתות אלה ועד היום (*).

כן, יהיה מי שינסה לציין כי הנצרות והאיסלם יצאו מן היהדות, אך דווקא בשל אלימותן הן מוכיחות את אי התאמתן ליהדות, בעקרון ובפעולה.

(*) על רקע הקשר זה, מעניין שהיום יש דווקא על היהדות, כפי שהיא באה לידי ביטוי במדינת ישראל, לחץ להגיע לשלום. בלחץ זה יש משום אמירה שהיהודים הם האחראים למצב המלחמה – וכנראה שאיפה ללחוץ על היהודים להתפשר על עקרונות היהדות.

יהיה מי שימצא יוצאים מן הכלל: יהודים שהיו מעורבים במעשי מלחמה. אך יש לחזור ולהזכיר תדיר כי יהודי רוצח מהווה סתירה במונחים, על רקע המצווה "לא תרצח".

מול יוצאים מן הכלל ומתנגדים אלה מתנשאת העובדה הנשגבה והמדהימה בעצמתה: מול אלפי שנות טבח הדדי של בני דתות שונות בעולם כולו, אשר עסקו ברצח מתנגדים רעיוניים בתוך המחנה ומחוצה לו, המופגן על ידי שתי הדתות הטוענות לרשת את מקומה של היהדות כדוברות האל, ניצבת הדת היהודית בצניעותה ובטהרתה כארגון אנושי שעל אף כל האשמות הזדון המכוונות כנגדו נשאר טהור, אנושי ומשולל כל רצון או נסיון לפגיעה מאורגנת ישירה או עקיפה, במכוון או בשוגג, בזכויות האדם של חבריו שלו ו/או של החברה החיצונית.

ליהדות גם אין ענין מוצהר – כפי שיש לנצרות ולאיסלם – להביא את שאר בני האדם אל מתחת לכנפיה. אין היהדות מנסה לקרב אחרים אליה, לא על ידי שכנוע, כנוצרים ולא, כמוסלמים, על ידי החרב.

אין הדבר נובע מכך שהיהדות אינה רואה עצמה כצודקת מבחינה רעיונית; היא פשוט פתוחה לקבלתו של כל אדם החפץ להיכנס אל מסגרתה דרך התגיירות, שפירושה קבלה לא כפייתית של עקרונותיה והסכמה רצונית לרעיונותיה. בכך, העקרון שבתורת היהדות והמעשה שבתולדותיה מצביעים שניהם על היות היהדות, כחברה, הארגון המחזיק בעקרונות החברתיים המתאימים ביותר לאדם עלי אדמות, שהראשון בהם הוא כיבוד בחירתו של היחיד ופעולה על פי "רצונו של אדם כבודו".

בגישתה זו, אשר מציגה את הכבוד המלא והמוחלט שנותנת היהדות ליחיד האנושי, מצהירה היהדות על היותה מותאמת לאנושיות – ועל כך שהיא רואה בבחירתו של היחיד את הביטוי העילאי לאנושיות. בכך מהווה היהדות, כדגם חברתי השומר כערך מוחלט על החופש, מסגרת פוליטית אידיאלית לאדם באשר הוא.

נתונים נוספים