אתיקה יהודית

אתיקה יהודית

האתיקה – תורת המוסר - היא המדע הפילוסופי העוסק בפעולה האנושית, בהגדרת מהותה ובמפתחות הקובעים את טבעה, תכליותיה ומסגרותיה. הפילוסופיה המציאותית, זו המתאימה למציאות, מגדירה את ה"טוב" וה"רע" שלה עפ"י התאמתם למציאות, ובמקרה האנושי, על פי התאמתם למציאות הטבע האנושי.

במקרה המסויים של היהדות, תותאם האתיקה שלה לערכים היהודיים, המהווים את תכניה של היהדות במציאות. במציאות האנושית – וביהדות - הפעולה היצרנית היא הפעולה הנעלה ביותר ומכך, האדם או החברה הגבוהים ביותר מבחינה מוסרית הם אלה אשר מעלים על נס את פעולת היצירה, מכירים בערכה ופועלים כדי ליישם הכרה זו בעולם.

עובדת היותה של התרבות היהודית בעל המוסר הנעלה ביותר מוכחת מעצם המקום שהיא נותנת בשיטתה ליצירה, ותחילתו של זה מודגמת בדגם העל שאותו מציגה היהדות אל מול העולם ביצירה שלאורה היא פועלת: התורה. יסוד היצירה ותחילתה היא קיומו של אל בורא, ישות יצרנית אשר הביאה לקיום העולם, אשר הכירה בו כ"טוב" עם בריאתו ואשר לה אנו מודים על הטוב הזה שנוצר על ידה.

בדמות האל היהודי באה לידי ביטוי נקודת הייחוס העקרונית למושג המופשט של היצירה בכלל ונקודת הייחוס המעשית לפעולות האדם היחיד בפרט: היהודי, צלם האל, הוא האדם המנסה להשתוות לאל על ידי ייחוס מעלותיו של האל לעצמו באמצעות בחירה בפעולות טובות, כלומר פעולות יצירה שבהן תרומה לטוב עלי אדמות. בהתאמה לכך, ההסטוריה של העם היהודי היא, בכללותה, הסטוריה של יצרנות, ערכים גבוהים והבאת תועלת גדולה לעולם כולו. חשיבותה של היצירה בכך שהיא יסוד גדילתו של האדם במציאות צומחת.

האתיקה מחייבת בחירה ומבוססת עליה - וזו מחייבת אלטרנטיבה – ברירה. אל מול ה"טוב" קיימת האפשרות של ה"רע"; הטוב מועיל לחיים; הרע מזיק להם. זוהי הנוסחה המציאותית והיהודית. באופן מפורט יותר, מהווה הידע של היהדות, הגלום בתורה, בהלכה ובמסורת היהודית, מאגר מפורט של אתיקה חיובית, שכוונתה ייעול הווייתו של האדם עלי אדמות ושיפור מתמיד של החיים – החל מחיי העם היהודי וכלה בחיי האנושות. מושג המציין את תכליתו המלאה של התהליך היהודי בעולם הוא "תיקון עולם", המצהיר על כך שהיהדות רואה את טובו של כל העולם ככלול בפעילותו המוסרית של היהודי.

לצורך הנגדה השוואתית, הנחיתות המוסרית-תרבותית של הערבים באה לידי ביטוי באתיקה ראשונית, אשר מציגה חוסר יכולת להתייחסות ערכית נאותה ליצירתיות. דבר זה בא לידי ביטוי, בין השאר, בחוסר התייחסות הערבי לתרומת היהודי לתרבות. את הקשר בין הערבי הנוצרי למוסלמי, בין האיסלם לנצרות ובין שנאת היהודי על ידי הערבי לבין שנאת היהודי האירופאי נמצא מקופלים כולם באידאה הסוציאליסטית, המגלמת את אי מתן ההערכה ליצרן על יצרנותו בצורתה הירודה, הנתעבת והאכזרית ביותר, אשר לא רק נמנעת מלהכיר בזכותו של היצרן אלא אף תובעת ממנו את פרי עמלו ובכך מכחישה את זכות היצרנות שלו. השמאל הפוליטי, הדוגל בסוציאליזם, מהווה את הצורה הפוליטית של שיעבוד הנאצל, של ביזת בעל היכולת, של השפלת הנעלה, של הצגת בעל יכולת הנתינה כמי שלוקח, דבר שהוא שקר יסודי, המציין את הרוע וחוסר המוסריות המובנה בשיטה הפוגעת בטוב. בכך, הוא מנוגד לאתיקה בכלל ולזו היהודית בפרט.

נתונים נוספים