הדתי, הנפשי והמטפיסי
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 800
הדתי, הנפשי והמטפיסי
במונחים פסיכולוגיים נוגעת הדת במטפיסי ולכן בפסיכולוגי. המושג המגשר במשוואה זו הוא "רוחני", אם וכאשר אנו תופשים את המטפיסי כרוחני. הקבלה היהודית היא, כנראה, המדע שמייצר קשר ישיר בין המטפיסי במובן של רוחניות הקיום-יקום(*) לבין המטפיסי במובן של רוח יחידה, פסיכולוגיה של אדם, חי או אל. בקבלה מידות שהן, בו בזמן, מידות "טכניות-פיסיות" ו"פסיכולוגיות" שהן שני היבטים של אותה מהות: מכלול הרוח. כפי שעקרונות פיסיקליים קובעים את המרכיבים היסודיים של עולם החומר: הפיסיקה וביטוייה, קובעים עקרונות פסיכולוגיים את המרכיבים היסודיים של עולם הרוח: הפסיכולוגיה.
החזרת אלוהים לעולם כמושג ריאלי, תהיה, כנראה, הצעד החשוב ביותר להשבת המודעות למטפיסי, שהוא, כנראה, ה"פסיכולוגי" במונחים של העולם כולו, כלומר: יצירת האפשרות לבחינה מדעית של התהליכים הנסתרים המניעים את העולם כמהות חיה ומודעת – כשסביר להניח שעיקר המהלכים הם תנועות שהן תוצרי התודעות האנושיות המאורגנות במספרים גדולים, במסגרת רצון זה או אחר, לךטובת תכלית זו או אחרת.
בהקשר זה, יש לציין כי תפישות קולקטיביסטיות (בניגוד לקולקטיביות) ייצרו אחדות עוצמתית מסוג שפשוט לעין בלתי מזויינת לתפוש אותו, כמו במקרה של שבטים ועמים דתיים מיסטיים או לא רציונליים. בהקשר של גישה קולקטיביסטית שנמצאת ברשות אומה זו או אחרת מאפשרת הנוסחה הדתית-מטפיסית לצפות בנטיה ובתוצריה ואף להכריז על קבוצה שלמה, המחזיקה ברעיון מסויים המנותק מן המציאות, כעל קבוצה מטורפת.
דבר זה משמעו תפישת הטירוף בהקשר של טעות, סטיה (הקשורה למונח "חטא" המחבר את השגיאה האפיסטמולוגית (הכרתית) לפעולה האתית (המוסרית). מבחינה זו מהווים הרעיונות הפסיכולוגיים של "נאורוזות" או "הפרעות" רעיונות גישור המאפשרים להכניס חלקי חברה שלמים למצב שבין שפיות לאי שפיות. על דבר זה ניתן לעמוד מניתוח הפסיכולוגיה של מושג העל של תרבות, המובנה בדרך-כלל בדמות האב שלה: האל.
הנצרות, למשל, מציגה אלוהים מטיפוס מיוחד, וניתוח ערכיו יראה לנו אלוהים מופרע – כמו האדם הנוצרי האדוק – מהות הנעה ללא איזון בין
קטבים מנוגדים, ממצבים של רחמים וחמלה מוצהרים למצבים של אלימות ושנאה. את הדוגמאות ההסטוריות אנו מכירים יפה, אך כל מי שנפגש בבני הדת הנוצרית או בסוציאליסטים (נוצרים מבלי דעת) מכיר את הפסיכו-אפיסטמולוגיה המפוצלת שלהם גם בהווה; זו, העשירה בניגודים פנימיים, המאופיינת בהצהרות אהבה, בתחושות רחמים, ברגשות הזדהות עם "הסובלים באשר הם" ובפעולות לוחמה אלימות ואכזריות הגורמות סבל מסויים כדי לשרת תכלית מופשטת. דבר זה הוא ביטוי של הקשר בין תפישת האל ופעולת המטפיסי – הרוחני, כלומר הפסיכולוגי, המכשירה את הנפש לתפוש את העולם עפ"י המידע הנמסר באמצעות רעיונות היסוד.
האדם מתנהג פסיכולוגית כמו האל שלו, דמות האב (או האם); נפש האדם נבנית עפ"י תפישתו את הנפש הרמה של עולמו והדרך להבין את דמות אלוהיו האישיים של היחיד עוברת בפסיכו-אפיסטמולוגיה שלו.
(*)הקיום הוא מושג היסוד המטפיסי, היקום הוא ההיבט הפיסי של המציאות
דרך זו תהיה מורכבת, בין השאר, מהידע שלו, מהפילוסופיה שלו ומהאסתטיקה שלו. ברוחו של היחיד נמצא את אלוהיו האובייקטיביים – את הרוח המפעילה אותו – כשהיא מורכבת מהפילוסופיה המודעת שלו, מהידע הלא-מודע שלו ומהמיתולוגיה שלו.
האל הנוצרי בא לידי ביטוי בצורה הבאה: הוא אל הרחמים, אך הוא ברא עולם של סבל (!) ובו רובם ככולם של בני האדם חוטאים, הסובלים בו ואשר מיועדים לסבול בעולם הבא, אלא אם כן יצילו את עצמם, בין היתר, באמצעות סבל ויסורים. שליחו של אל זה עלי אדמות פועל כדי להקל על מצוקת הסובלים באשר הם וכדי לפטור אותם מסבלם לוקח על עצמו סבל נוסף. מי שמאמין בתפישה זו של חטאים מובנים ובצורך מובנה-מטפיסית בסבל יהיה איש של סבל ורחמים: הוא יגיע לסבל נפשי בכל פעולה שאין בה סבל פיזי וקל וחומר בפעולות שיש בהן הנאה ובעונג; הוא יהיה אומלל ויביא לעצמו ולחברה הסובבת אותו סבל במיוחד אם יעסוק בעניני הרוח – ואין זה משנה אם יהיה איש דת, פילוסוף, פסיכולוג או אמן.