הלשון העברית ושימושיותה
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 860
הלשון העברית ושימושיותה
"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום. ויאמר אלוהים..."
פסוקים אלה, הפותחים את ספר הספרים, לא רק מבטאים את ההשקפה היסודית של היהדות לגבי העולם, אלא גם מהווים דיווח על הצורה בה נעשתה בריאת העולם: על ידי דיבור. אמירותיו של האל, אשר באמצעותן ברא את העולם, מצויינות כציטוטים מדוייקים, שנאמרו בשפת המקור. מדובר, במובן זה, לא בתרגום מושגי שיהיה נוח להבנתו של האדם אלא ממש בשפה שבה נאמרו הדברים.
משמעותו של רעיון זה טעונה בהשלכות לא רק לגבי השפה שעומדת ביסוד העולם, אלא גם לגבי דרך הפעולה של האלוהות, שהיא השפה. הדבר מספק למי שמקבלו את הטכנולוגיה של הבריאה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בשפה היום-יומית.
יש הבדלים בין השפות. ההבדלים נובעים מההבדלים שבין תרבויות וגם קובעים, פעמים רבות, את אופי התרבויות. השפה קובעת לא רק תקשורת בין בני אדם אלא תקשורת בין האדם למציאות.
שאלה ראשונית היא: מדוע אמר אלוהים והדברים נעשו? מדוע צריך היה לומר שאלוהים אמר? מדוע לא הסתפקו באמירה שאלוהים ברא? מכיוון שפעולת הבריאה של אלוהים התמצתה באמירה. זהו רמז לכוחה של האמירה שהיא פעולת העשייה.
ביהדות, הדיבור, השיחה והשיעור מוחזקים כפעולות שמבצעות את הבריאה ועל כן הלימוד והדיון חשובים כל כך ליהודים.
מעשית ואובייקטיבית יודעים אנו כי ביסוד כל פעולה אנושית קיים רעיון וכי כל מהות פיסיקלית שנוצרת על ידי אדם, כל פעולת בנייה יצירה או בריאה שלו הם ביטוי במימד הפיסי של פעולה קיימת קודם לכך במימד הרעיוני: מחשבה.
כל מעשי האדם הם מחשבה בחומר, כלומר: מחשבות המיושמות במציאות החומרית, בעולם הפיסיקלי, הנגלה לחושים.
השקפות שונות לגבי העולם, החומר, הרוח, החושים והמחשבה האנושית עומדות ביסוד תרבויות שונות וביסוד מאפייניהן של תרבויות אלה.
לשונה של תרבות היא, אולי, המאפיין היסודי ביותר שלה כי היא מייצגת את הדרך בה תרבות זו באה לידי ביטוי במחשבה ובמעשה, שראינו לעיל את הקשר שביניהן.
ביסוד כל שפה יש שיטה רעיונית שלפיה אורגנו, אם בדרך של המצאה ישירה ואם בדרך של השתלשלות נסיבתית, עקרונות המבנה והפעולה של השפה הזו - וגם יישומה של השפה קודם כל ברעיונות ולאחר מכן במעשה.
בכל שפה נוכל, על כן, להבחין קודם כל בהנחות יסוד מסוימות לגבי המציאות ולאחר מכן במבנה שלה, שהוא ככל מבנה שנוצר על ידי תודעה - מבנה שימושי.
מבנה שימושי, רוחני מופשט או חמרי מסוים, נעשה על יסוד הנחות מסוימות לצורך מסוים. כלומר, תמיד ניתן לראות דרך מבנה של מהות שנוצרה על ידי תודעה, למה כוונה על ידי מי שבנה אותה ומה היו הנחותיו לגבי הבעיה שהתכוון לפתור והשקפת עולמו.
למשל, תרבויות האנוש הרבות שעל פני כדור הארץ עמדו כולן בפני הבעיה של יצירת מגורים אנושיים ובכל תרבות נפתרה הבעיה בצורה שונה. בפתרון בעיות הבנייה ניתן לראות את ההקשר הסביבתי של הבעיה (אקלים, חמרים וכו') ואת ההשקפה האנושית שעמדה ביסוד ההתייחסות לבניה ולהקשר (צורת עיבוד החמרים, הסיכונים וכו').
לשון היא המכשיר שבאמצעותו תופש האדם את המציאות לצורך פעולה בה. כפי שנאמר לעיל, מבטאת הלשון את הרוח שביסוד העולם – ולמעשה, מבחינה פילוסופית, את האחדות שבין המטפיסי לשאר רבדיו הפילוסופיים של הקיום. החלק הפוליטי של פעולה זו היא התקשורת בין בני אדם.
חשוב, בהקשר זה, לציין כי ללא מושגים לא ניתן היה לאדם לפעול במציאות כאדם אלא כחיה. האדם הוא בעל החיים המדבר - הוא יוצר דברים ופועל בדברים באמצעות כושר הדיבור שלו. כאן, אגב, בתוך השפה העברית, רואים אנו את העיקרון שלפיו פועלת השפה העברית: ההשקפה הפילוסופית האפלטונית חילקה את הקיימים במציאות לשניים: צורות ומסוימים, שהם שני עולמות שונים ונבדלים. לאמיתו של דבר כל מהות היא בעלת היבט צורתי והיבט מסוים מכיוון שכל מהות היא באותו זמן יישום של עיקרון באופן מאד מסוים, כלומר יישומו של עיקרון יחיד ומיוחד המאפיין אך ורק את המהות הזו ועוד עקרונות אחרים שקיימים גם במהויות אחרות וזהו המרכיב הצורני הכללי.
ההיבט הפרטי או המסוים של מה שקיים הוא ההיבט שבו כל מהות, בהקשר המציאותי. היא מהות סופית, פרטית, ייחודית ובלתי ניתנת לשכפול מדויק, מכיוון שלא ניתן להפריד במלואו דבר והקשרו המלא מן המציאות ומאידך דבר איננו יכול להיחשב למושלם ללא הקשרו המלא.
לפיכך מהווה המלה המחשה של מהות מציאותית – וכאשר, בנוסף לציינה מהות מסוימת, היא גם מושג, היא מבטאת את היותו גם עקרון בעל השלכות למימדים נוספים. לכן בשפה העברית אין הפרדה ממשית בין שמות למושגים והשמות מבטאים גם ערך מושגי בצד התייחסותם למהויות מסוימות. בתורה מצויין שוב ושוב תהליך שבו נקראים מקומות, אירועים ובני אדם בשמות שהם בעלי ערך מושגי.
זה מחזיר אותנו לפתיחת הדיון בלשון המקראית, שבה מצויין כי האלוהים קורא לאור "יום" וכיו"ב, ללמדך שבצד העובדה המציאותית קיים השם, שיש בו גם משמעות מושגית. כל זה הופך את הלשון העברית למערכת מאוחדת שבה חיים זה לצד זה הערכים המושגיים וציוני השמות, כאשר הם מהווים גם הסבר ומתנקזים כולם לשרשיה היסודיים של הבריאה, מה שמייצר, בהכרח, קשר בל יינתק בין הלשון העברית לקיום העולם.