הנאות החיים במסורת היהודית

 

הנאות החיים במסורת היהודית

כשמדובר במעמדה של ההנאה בחיי האדם, אחת הטעויות הגדולות והמכריעות לגבי הדת היא המחשבה שיציאתה של הדת נגד החומרנות החילונית היא יציאתה נגד הנאות החיים (*). למעשה, אין הדת מתקיפה את הנאת החיים אלא להיפך - היא תומכת בה; אלא שהדת מכוונת את האדם למצות את המיטב מחייו ויציאתה נגד החומרנות היא ביטוי של התנגדותה להנאות נמוכות הבאות על חשבונן של הנאות גבוהות.

את גישתה של היהדות להנאות החיים ניתן להבין כגישה המבוססת על ריאליזם, כלומר על זיהוי מצבן המציאותי של ההנאות האפשריות לאדם במסגרת הטבע, כלומר טבעו וטבע המציאות. בהקשר זה, נראה כי המסורת היהודית מכוונת את היחיד המאמין אל הנאות באמצעות הנחות המבוססות על מה שקיים בטבעו של האדם המוסרי כהנאות בכוח.

בין שני הסוגים הראשיים של הנאה – הנאות הגוף והנאות הרוח – מעניקה היהדות העדפה להנאות הרוח, כשזו מבוססת על הפוטנציאל הגבוה שיש להנאות אלה על פני האחרות; הדת רואה את האדם כיצור שתענוגותיו הגדולים נמצאים בתחום הרוח ולכן, אם הוא מתמקד בהנאות בתחום החומר הוא מחמיץ את אשרו האמיתי.

בבחירה שבין הנאה חייתית להנאה אנושית, מכוונת הדת את האדם להנאה הגדולה ביותר מבין השתיים - והיחידה האפשרית לו - ההנאה האנושית. ההנאה האנושית היא הנאת הרוח, אשר לא רק שהיא איננה עומדת בסתירה להנאת החומר אלא שהיא זו הנותנת לה משמעות ומכך גם כוללת אותה.

(*) יסודה של הטעות שלעיל הוא בחשיבה הנוצרית, אשר שוקדת להוציא מחיי האדם עלי אדמות כל סממן של עונג. אך זו אינה החשיבה הדתית היהודית, אשר מאשרת את הנאות החיים ומחייבת אותן. הגישה הנוצרית, המבוססת על תפישת ההפרדה בין גוף לרוח, מוציאה מהקשרה את ההתמקדות היהודית בהנאות הרוח ומקצינה אותה עד כדי ביטול ודחיה גמורים של הנאות הגוף.

נתונים נוספים