יהדות, אלילות, חכמה ותבונה

 

יהדות, אלילות, חכמה ותבונה

היהדות הכריזה מלחמה נצחית על עובדי האלילים. לכאורה, ענין עתיק שאבד עליו הכלח. למעשה, ענין אקטואלי.

ענין זה מתבאר אם מבינים את ההבדל שבין תפישת האלוהות היהודית לאלילות: בזמן שאלוהות היא מושג המתייחס להקשר הכולל של המציאות, מתייחסת האלילות לחלק מהמציאות.

התייחסות לאלוהות פירושה התייחסות להקשר המלא של המציאות. התייחסות לאלילי פירושה האלהה של פחות מכך, שמשמעה התייחסות לחלק מן המציאות כחשוב פחות, על יסוד דוגמטי.

היהדות אומרת: הכל חשוב. לכל דבר עת – או, במלים אחרות, כל היבט, יסוד או גורם במציאות צריך להילקח בחשבון ואין אנו יודעים אם, בהקשר מסויים, לא יהפוך דוקא גורם קל שבקלים למכריע את הכף. המסקנה ההכרתית – ומכך החיוב המוסרי: אסור לנו להפסיק ולחשוב באופן פעיל, תוך כדי מאמץ מתמיד לדעת כמה שיותר ומבלי להתעלם מאף גורם. אי לקיחה בחשבון של גורם יכולה לבוא לידי ביטוי באסון. על האדם לנהל מאבק מתמיד של מודעות כדי לדעת כמה שיותר על המציאות.

האלילות אומרת: ישנו גורם או קבוצת גורמים, היבט או מספר היבטים, שהם הקובעים מה שקורה במציאות. אם אדם ישים בהם את מבטחו הוא יכול להיות משוחרר ממתח, ממאמץ מתמיד ומחרדות. כל מה שהוא צריך זה להתמקד במושא שהחליט כי הוא המושא החשוב במציאות – ומושא זה, מצידו, יעשה למענו את השאר.

תפישת האלוהות מתמקדת בכל הקיים, האלילות בחלק. זהו אחד המאפיינים של היחס בין חיים ברוח לבין חיים בחומר, בין רוחניות לחמרניות.

זהו גם הקשר בין חמרניות לתבונה ובין רוחניות לחכמה: החכמה ענינה באיחוד והתבונה בפיצול. החכמה משמעה ידיעה הלוקחת בחשבון את כלל היבטי הקיים ומאחדת אותם לכדי שלמות. תבונה, לעומתה, היא ידיעה מנתחת, מתמקדת ותופשת את המבנה הפנימי של המהות הנודעת ואת פרטי המכלול והיחסים שביניהם.

היהדות, במיוחד באמצעות מושג האלוהים, מכוונת את האדם להיות חכם. תפישות אחרות ומנוגדות, גם אם הן מכירות באותו ידע לגבי המציאות, מכוונות את האדם להיות נבון – וזוהי, למעשה, האלילות.

עובד האלילים איננו מבין מה הבדל העקרוני בין אלוהות לאלילות כי בפרטים, הדברים זהים בשתי ההשקפות – ותפישת האלילות בביטויה הראשי היא תפישת הפרטים. על האדם לתפוש את הדברים כחכם – מנקודת המבט של האחדות – זוהי התפישה המאחדת את הפרטים לשלמות, וזהו מושג האלוהות בביטויו הראשי: יכולת האיחוד. המילכוד שבו נמצא עובד האלילים נובע מהדמיון החיצוני בין התבונה לחכמה או, יותר נכון, מכך שאין שום הבדל בין העובדות כפי שהן נצפות על ידי התבונה לבין העובדות כפי שהן נתפשות על ידי החכמה - כי העובדות הן אותן עובדות – וכי אין מקום להבדל בין דבר לעצמו.

ההבדל, אכן, אינו נמצא בעובדות, אלא בצורת ידיעתן - בהבדל בין החכמה והתבונה.

מנקודת מבט מציאותאית, מהות מציאותית מייצגת תמיד יחס בין מוצא לנמצא. איכות או מין המהות ייקבעו, במקרה זה, לא על ידי העובדה הנצפית אלא על ידי המהות התופשת.

במלים אחרות, ידיעת אותה עובדה תהיה שונה אם היא מבוצעת על ידי החכמה או על ידי התבונה: בעת שבה החכמה תבטא את היבט ההקשר המלא שבו נמצאת העובדה, תבטא התבונה את ההיבט הפרטי של העובדה. ניקח, למשל, עובדה כמו האדם: התבונה תתמקד במרכיביו ומאפייניו של האדם בזמן שהחכמה תתמקד במקומו של האדם בעולם. לפיכך, היחס בין האדם והעולם ייתפש על ידי התבונה מתוך דגש על נקודת המבט של האדם על העולם – ועל ידי החכמה מתוך דגש על העולם ותפישה, כביכול, של "נקודת המבט של העולם" על האדם.

"נקודת המבט של האדם על העולם" היא, למעשה, נקודת המבט של הדת, המייצגת את מה שמתרחש מנקודת המוצא של אלוהים הבורא. תפישה זו מציבה את האדם בעולם כאחת המהויות שבו ובכך קובעת יחס מסויים בין האדם לסביבתו, יחס המחייב אותו לתפוש את עובדות המציאות ולהתאים עצמו אליהן. מכך, אובייקטיביות (מציאותיות) – התאמת האדם את עצמו לעולם מבחינת למידת חוקי העולם כדי להתאים אותו לתכליותיו האישיות.

מאידך, נקודת המבט של התבונה היא המשלים האהדדי של החכמה. היא מבוטאת על ידי המדע, המציג את נקודת הייחוס של האדם אל העולם כנקודת מוצא לחשיבה. ההיבט הנכון של חשיבה זו, המשלים למה שנאמר לעיל, נובע מכך שהיא מבטאת את השאיפה המוסרית של האדם למצות את כוחותיו בצורה הטובה ביותר ולצורך זה עליו ללמוד את המציאות לצרכיו.

ההשלמה בין החכמה והתבונה מתקיימת עם ההכרה בכך שאין הבדל בין שתי מערכות ההתייחסות זולת ההתמקדות ההיבטית הנכונה.

לצורך המשל, נניח שיש אדם הסובר שאין הבדל בין רגליו ושכלו מכיוון ששניהם מיועדים להתקדמותו – ברוח ובחומר (מה שנכון). אך אדם כזה עלול לסבור כי, בשל כך, ניתן להשתמש ברגליים – בניגוד לטבען המסויים - לצורך מחשבה. מחשבה מוטעית ממין זה תעכב את כל התקדמותו: הוא לא יוכל לחשוב ברגליו יותר ממה שיוכל ללכת בשכלו. רק תפישה נכונה של התפקוד המיוחד וההבדלים שבין השכל והרגליים תאפשר לאדם להתקדם בצורה משמעותית בחומר וברוח גם יחד.

זהו בדיוק מצב היחס שבין החכמה לתבונה: שניהם קיימים, כהיבטים של הידיעה האנושית. לשניהם יש מאפיינים מיוחדים ומסויימים ואת שניהם יש להפעיל בצורה מסויימת ביותר ומדוייקת ביותר כדי להגיע לתפקוד מלא של התודעה האנושית. החכמה איננה יכולה להתקיים ללא התבונה או להיפך – אך, עם זאת, היחס ביניהם אינו יחס בין שווים.

ההבדל בין אלוהות לאלילות יכול להמחיש ענין זה בצורה טובה: האלילות מתייחסת להיבטים שקיימים במציאות. האנשים הפרימיטיביים אשר עבדו את כוחות הטבע כאלוהיים לא טעו בהכרתם בכוחות הטבע כקיימים ואף כמשפיעים. טעותם היא בצמצומם את ידיעתם לרמת כוחות הטבע, כפי שטעותם של החמרניים אינם בכך שחומר אינו קיים, אלא בהנחה שרק חומר קיים ו/או /החומר הוא הכוח הראשי במציאות.

תפישות האלוהות (הרציונלית) ו/או החכמה מכירות בכל מה שקיים – ואיננה מוותרת, עקרונית, על שום היבט או חלק מן הקיום כחסר שייכות למכלול. אם יש מה שניתן לראותו כקובע במציאות הרי הוא כלל העובדות. אלה מבוטאות, לפי התפישה הדתית, במושג אלוהים, ולפי התפישה הפילוסופית-מדעית במושג מציאות.

שילובן של שתי תפישות אלה הוא גם השילוב הנכון שבין המטפיזי, האפיסטמולוגי והאתי, כלומר: השילוב שבין ידיעת מה שיש, להחלטה על מה שיש לעשות. במקרה המסויים הזה, משמעו של הענין הוא הקשר בין "אני מכיר בקיים כולו" לבין "אני פועל ביחס לכל הקיים".

נתונים נוספים