לא עבדי אדם

לא עבדי אדם

אחד מהנושאים שבהם מטפלת הגמרא, בהקשר דרורו וחירותו של האדם, הוא מתן תשובה לשאלה: למי שייכת עבודתו של אדם? לפי ההלכה, עובד, אפילו כשהוא נתון במסגרת חוזה העסקה עם מעביד, הוא אדון לעצמו ולא רק שלא כל פעולה שלו (ותוצאתה) שייכת למעביד אלא שהוא רשאי גם לסיים את החוזה במקום על פי שיפוטו.

במלים אחרות, העובד איננו מסיר את שיפוטו העצמי בשום נקודה. דברים אלה נתמכים במובאה שמביא אחד החכמים, שמציינת כי אף שבני ישראל ניתנים לשיוך (מטפיסי) לאל כעבדיו, אין הם "עבדי עבדים", כלומר: בני ישראל אינם עבדים לשום אדם.

נקודה זו חשובה ביותר, שכן משמעה שגם במסגרת חוזה חתום לא ניתן לכפות על אדם שיפעל בניגוד לשיקול דעתו ולא ניתן לומר לו שמה שהוא מייצר שייך למעביד בניגוד לדעתו. משמעותו המעשית של הדבר היא גם שלאדם יש עצמאות גם ברצף של פעולה לפי חוזה ויש לו הזכות והסמכות האופייניים לאדם חופשי בכל מצב וזמן.

אם דבר זה נכון בהקשר של חוזה מוסכם - קל וחומר שהוא תקף גם בהקשר של חוזה לא מוסכם. החוזה הלא מוסכם הוא הדרך לראות את עובדות המציאות היסודיות, שבהקשר זה נוגעות לטבעו היסודי של האדם, שהוא חופשי. מלוא משמעותו של רעיון זה חושפת את הבנת החכמים כי אדם אינו משעה לעולם את שיפוטו וזה נמצא במצב של פעילות ביקורתית גם כאשר פועל אדם כשכיר, במסגרת חוזה.

למעשה, בהקשר כזה יש מקום אף לחשוב על העלאת רמת הביקורת של השכיר על המסגרת שבתוכה הוא נמצא, דווקא מכיוון שקיימת בחברתנו נטיה להפסיק לחשוב כעצמאי כאשר מתפקדים במסגרת של שכירות, שבה פועלים תחת הוראותיו של מנהל. במלוא מובן הדבר מייצג הדבר את העובדה ששום הסכם איננו מבטל את החופש האנושי ואת היות ההתנהגות האנושית, גם אם הסכים האדם להשביתה, ברשותו שלו.

נתונים נוספים