מהלכים תבוניים מוצעים

 

מהלכים תבוניים מוצעים

הטיעון "הרי חייב להיות מישהו שתכנן את כל זה" לטובת קיום האל אינו פועל מכיוון שהוא נאמר על ידי אנשים שרואים בעולם תכנון לאחרים שלא רואים, משל אדם אחד שרואה מישהו בתוך המון ומצביע עליו לאחר "ראה, הנה ראובן" – והאחר, שאינו מכיר את האיש, איננו רואה אלא המון אדם.

עקרון זה מבוטא באמירה היהודית "היוצר אוזן הלא ישמע"; הרי האוזן איננה מה ששומע - והרי תהליך מסויים גרם לאוזן שתיווצר, כלומר: יצר את האוזן. מבחינה מציאותית היוצר הוא חוק הטבע. מבחינה דתית חוק זה הוא מהות רוחנית, שהיא האל, ולפיכך הוא מוגדר כמי שיצר את האוזן. מכיוון שתכלית האוזן שמיעה, המסקנה היא שהאל יצר את האוזן למטרת שמיעה. במונחים מציאותיים משמעותו של המשפט - והשלכתו – הם שאי הכרה בכוח שברא את האוזן פירושו אי הכרה בתהליכי המציאות שיצרו את האוזן, את האדם ואת העולם שלנו. משמעו של זה: אי הכרה במציאות או, לחליפין, אי הכרה בדבר זולת בחומר, שהוא אותה הצהרה במלים אחרות מכיוון שהמציאות היא יחסים בין רוח לעובדות.

למעשה, בפני האדם הלא מאמין ניצבת משימה והיא להגיע בעצמו למסקנה שהדברים בעולם מסודרים בצורה שיטתית. יותר מזה, הוא צריך להסיק באופן עצמאי ועל יסוד שכלי כי האלטרנטיבה לקיום האל היא לא הגיונית. לצורך זה יש צורך בהצגת קיומו של האל כמסקנה הגיונית שנובעת מהיות המציאות מערכת הגיונית. לשם כך יש להראות שהמציאות אינה יכולה להיות מנוגדת להגיון. את זה יש לעשות על ידי הצגת העובדה שאין משמעות לאמירה "מציאות לא הגיונית" בדיוק כפי שמכיוון שסתירות לא קיימות לא ניתן לתאר את קיומה של סתירה.

גם אם הושלמה משימה זו אין די בכך ויש להראות כי הדברים בעולם פועלים בהתאם לתכליות ולמטרות מוגדרות – ושאלה ניתנים לפרשנות גם במונחים של מידות מוסריות ומאפיינים רגשיים. לשם כך תועיל הצגת הנפש האנושית כמהות שבה פועלים זה בצד זה זיהוי הגיוני של ההיבטים העובדתיים של המציאות, כולל זיהוי עצמי של המזהה כחלק עובדתי במכלול חלקי העולם – ביחד עם תגובה על ההשלכות המעשיות הנובעות כתוצאה מעובדות אלה.

התגובות לעובדות הוא המהלך הסיבתי ההגיוני של מהויות חיות, המודעות למשמעותן של עובדות לקיומן. קוי המתאר הערכיים היסודיים של רוחן הוא מה שמקים את המבנה הנפשי-רגשי שלהן, כאשר השמחה מהווה תגובה למה שמועיל לחיים והעצב על מה שפוגע בהם. בדומה לכך, מסתדר כל שאר המבנה הרגשי בהתאם לזיהוי ערכי יסוד מציאותיים. כך מתארגנת שרשרת שמאחדת בין זיהויי השכל לתגובות הרגשיות – והדבר מניח את התשתית להבנת המציאות כמהות שבה מתקיימים אותם עקרונות.

אלה מובילים את האדם למה שקיים מעבר לחומר, שהוא מה שקודם לו מבחינה לוגית: מה שתופש אותו. מהות תופשת זו, שהיא הרוח, הכוח, האל, ידועה לאדם באמצעות החושים אך לא כמושא החושים אלא כחושים עצמם: היא היא החושים. רוח העולם איננה מה שהחושים תופשים אלא התופש עצמו. כל המידע שהאדם קולט מבוסס על החושים – ובאמצעות מה שנתפש הוא יודע גם את התופש.

התופש הראשון שהאדם מכיר הוא עצמו – ולאחר מכן, אם הוא יודע לזהות את אותו עיקרון הגיוני שמוביל אותו להבין זאת, הוא יכול להשליך אותו על המציאות ולחשוף כך את המהות האלוהית, לפחות כבסיס לחקירה המשכית לגבי טבעה של מהות זו.

נתונים נוספים