מלחמה בזהות היהודית

 

מלחמה בזהות היהודית

 

לאט, אבל בטוח, מחסלים אותנו אויבינו.

הם מצליחים בכך כי מלחמתם היא רוחנית וכי מנהיגינו-כביכול מתבוננים בעולם בעיני חומר.

בראות אויבינו כי אינם מצליחים לגבור עלינו פיזית, הם עברו למלחמה מעשית יותר ומסוכנת יותר: מלחמת הרוח. כל שליט בעבר ידע שדווקא כאשר ידו על העליונה נגד אויביו עליו להיות דרוך יותר ולהיזהר יותר ממלחמה נסתרת – מרעל, מפגיון בגב ומלחשים רעים. במונחים של ישראל של היום מדובר גם בבוגדים, במרגלים ובמוסרים, אשר מאמינים, ובצדק, כמו הנוצרי והמוסלמי, כי הרס הזהות היהודית הוא מה שיביס את היהודים.

היהודים נכבשו במדינתם על ידי הישראלים. אלה האחרונים הם אנשי החומר אשר מאמינים כי הקיום אינו אלא גופני וכי אם נדבוק בהצלת הגוף נוכל להתקיים בבטחה ללא רוח. לכן, באמצעות רעיונות השמאל מסווים כוונות הדיכוי וההשמדה של אויבינו הרוחניים, אשר פועלים לכאורה להצלתנו – על ידי איבוד זהותנו לדעת.

זהותנו, המוחזקת בינתיים בידי הגורמים הרוחניים הנסתרים בינינו, כלומר הדתיים והאידיאולוגיים, מותקפת על ידי בוגדינו, העושים להצלתנו, כלומר להצלת חיינו, על ידי אבדן זהותנו, כלומר אבדן כל מה שמייחד אותנו כמהות אובייקטיבית, אם כעם ואם כיחידים, וזאת תמורת שימורנו כמהות חיה, כגוף.

שליטי מדינת ישראל, כבולים בתפישת החומר שלהם, לא רק שלא השכילו לראות את מה שמאחורי המליצות הנבובות לגבי השאיפה לשלום, שאויבינו מפריחים מזה שנים רבות – אלא שטחו עיניהם מראות אף את העובדות הנוגעות לתכליתו של האוייב. בפסלם אותו במומם, תפישת החומר, הם מאמינים כי משאת נפשו היא שטח זה או אחר, נשק או כסף. כמו כל חמרן אדוק, העובד לאלילי החומר, הם אינם מבינים מה שמבין האוייב – שהחומר אינו אלא אמצעי להשגת המטרה הסופית.

ומטרתם הסופית של אויבי ישראל היא רוחנית: השמדת העם היהודי.

המלחמה נגד העם היהודי, מנקודת המבט של הנוצרי והמוסלמי – כפי שהיתה אצל המחזיקים בתיאוריה הנאצית – היא מלחמה ברוע עלי אדמות.

אם היה הנשיא בוש מבין זאת, הוא לא היה קורא לרעיונות שעמדו מאחורי תאי הגזים "אימפולסים אפלים" כי הם לא היו כאלה: מה שעמד מאחורי ההשמדה היה תיאוריה תכליתית שמטרתה, עפ"י אלה שהחזיקו בה, היא טיהור העולם. זה נכון שכוחות האופל האנושיים השתמשו, לצורך הגשמת תכליתם, ב"אימפולסים אפלים" – בנמוכים שביצרי אנוש, בגורמים החייתיים הירודים ביותר האפשריים ליצור האנושי – אך הם גם ניצלו לצרכיהם את הגבוהות שביכולות הרוח האנושית: תיאוריות פילוסופיות, אסכולות באמנות ושיטות מדעיות מתוחכמות. זולת הפניה נגד היהדות, הקו המשותף לכל אלה היה האליליות, מה שבמונחים מודרניים בא לידי ביטוי בקיומו ובשליטתו של אליל החומר.

ומכיוון שכל אמונה היא תנועה רוחנית, גם המלחמה למען שליטת החומר היא רוחנית – ורוחנית היא גם השאיפה לחיסולו של הרוח בעולם. כזו היא גם התנועה לחיסול היהודי.

העם היהודי מסמל את הרוח האנושית במובן העמוק והגבוה ביותר שלה: עמוק, כי הוא נמצא ביסודות התרבות העולמית; גבוה, כי הוא מגדיר המטרות הנשגבות ביותר שלה.

היהדות היא רוח העולם – היא הגורם הפעיל והמפעיל את העולם מזה אלפי שנים. עומק תרומתה של היהדות לעולם הוא כעומק מידת ההשתלטות של האנושות על מכמני העולם. השתלטות זו מתרחשת בכל העולם, והיהדות מהווה את חיל החלוץ והדוגמה העולמית לדרך שבה רוכש האדם שליטה בסודותיו, החל מהחומריים וכלה ברוחניים.

העולם מאוכלס במדינות ובעמים נטולי תכלית רוחנית מוצהרת – מדינות ועמים שכל שאיפתם להתקיים בנוחיות מירבית; מדינות ועמים אלה הגשימו את חזון החומר – אך מדרך התנהלותם ברור שלא די בכך: אחרי שהשיגו את הנוחיות החמרנית, מוכיחות תרבויות אלה באי השקט האפייני להם, במידת הפשיעה שבהם ובתמיכתם בעריצות ובעוול שבעולם, כי אין די לאדם בהישג החמרי ובנוחיות הפיזית.

האדם האנושי שואף לחיים מוסריים – לחיי צדק – והוא מוכן להשיגו גם במחיר אבדן נוחיותו החמרית. האדם הבריא, החכם והיצרני מעריך את הישגי החומר אך ורק במידה שבה הם מקדמים אותו לקראת חיים מוסריים, כי הוא יודע שרק בחיים כאלה טמון האושר האנושי.

הנוצרים, המוסלמים, השמאלנים ועוד כיוונו את האשמותיהם באי המוסריות העולמית כלפי היהדות. אך האדם היהודי, הפועל למען חיי צדק, הוא הסיכוי הגדול ביותר של האנושות להגיע לאושר האנושי, הנובע מתוך חיי מוסר, המבוססים על צדק.

העם היהודי נמצא במלחמה כנגד הכוחות המנסים לבלום אותו מלהעביר את המסר שלו לעולם. במלחמה זו אין האוייב יכול לו, בין היתר כי הוא זקוק לו כדי לשלוט בעולם בהיבטים שבלעדיהם אין ליהודי תחליף. לכן, המלחמה נגד היהודים מתרחשת תמיד בגלים, שבהם האדם היהודי מתבקש להציל את האנושות מבעיה או חוסר-אונים בתחום מסויים, ואחרי שאלה נפתרים, הוא אינו מקבל את השכר וההכרה המגיעים לו – ויותר מכך: הוא מותקף. פעמים רבות הוא מותקף אף בעטיה של הבעיה שפתר...

אך גם אם האדם היהודי נבלם ביכולת הפקת הלקחים שלו, ביכולתו להציע את הפתרונות השמורים עימו לתחלואי העולם. הלוחמים נגד היהדות גורמים לכך שהוא גם נתפש כטפיל, כפושע וכאחראי למחדלים שפעמים רבות אינם שלו.

האידיאולוגים של הרוע תמיד רצו להשיג מצב שבו היהדות נתפסת כאחראית לרוע העולמי – והיום מדינת ישראל מסייעת להם בכך. היא עושה זאת על ידי כך שהיא דואגת, במקרה הטוב, לשרידותו הפיזית של העם. בדרך זו היא מצליחה לשמור על קיומו הפיזי, אך היא הולכת ומחמיצה את איכותו המיוחדת, הרוחנית; הישות היהודית הולכת ומאבדת את מיוחדותה. בדרך זו, גם אם תצליח היא לשמור על קיומה הפיזי, לא ירחק היום שבו ישכחו אף אזרחיה את הייחוד שבזהותם היהודית.

הלא יהודים – ומובהקים ביניהם הנוצרים והמוסלמים – לא הצליחו עד היום להיפטר ממצב של מלחמה פנימית בתרבויותיהם. אם יקרה כזאת ליהדות, תאבד האנושות כולה. זוהי רק אחת מן הסיבות שבגללן אסור שהמלחמה בזהות היהודית תצליח.

שונא ישראל רודף את עם ישראל פיזית, אך שנאתו מופנית כלפי רוחו, שהיא מהותו היסודית. האנטישמי שונא את העקרונות שמיוצגים על ידי היהודים וככזה חשוב לו למוטט את העקרון היהודי הרבה יותר מאשר את היהודי עצמו. למעשה, הוא חושב להשיג נצחון על המהות היהודית באמצעות דיכויו של היהודי.

אלה הנלחמים נגד מדינת ישראל הם רק חלק מאויביה של הישות היהודית. אויביה מפוזרים על פני הארץ כולה, והם מתקיימים על כל קצות קשת היכולת הרוחנית האנושית. עבור חלקם המלחמה היא פיזית ועבור חלק אחר רוחנית. כך או כך, הם שותפים בראיית היהודי נציגו של הרוע על פני אדמה ובשאיפה למגר את שליטתו בעולם, שבה הם מאמינים.

המאבק בין ישראל לשונאיו הוא מאבק רוחני ורעיוני, המגולם על ידי הדת ועקרונותיה. שונא ישראל – והנוצרים והמוסלמים הם דוגמה יסודית לשנאה כזו – משקיע מאמצים בנסיון להוכיח כי האמת שלו היא האמת ה"אמיתית". מכיוון שהאמת משמעה, עבור המאמינים בתפישת העולם החמרי, התאמה למציאות החמרית, רואים הנוצרים והמוסלמים את הנצחון הפיזי כהוכחה ניצחת לנכונותה של שיטתם. מכך, הדיכוי הפיזי של הכופר הוא עדות לנצחונה של הדת. (עקרון זה מוצא עצמו בדתות הנוצרית והמוסלמית גם ברמה הרשמית של טיעוני היסוד של דתות אלה: הנצרות מציגה את תבוסת היהדות בארצו ואת גלותו בעולם כהוכחה לחטאי היהדות – והאיסלם, לאורך כל ההסטוריה שלו שבה שלט במיעוטים יהודיים, תפש וביטא את נכונותה של דתו על ידי עצם עובדת שליטתו בעם היהודי כבגזע נחות).

תקופת תקומת ישראל והצלחותיה הצבאיות – ובכלל זה במיוחד הצלחת תפישת המקומות הקדושים ליהדות ולבנותיה, הנצרות והאיסלם – יצרה, מבחינה זו, בעיה חמורה למאמיני שתי דתות אלה – ובמיוחד למנהיגיהן. זהו היסוד האמיתי למלחמה הנוכחית, שמטרתה האמיתית, הדתית, היא הוצאת השליטה במקומות הקדושים מידי ישראל – היהודים – והעברתה לידי הנוצרים והמוסלמים – שאיפה ל"פיקוח בינלאומי"...

הצלחה במשימה זו תסדיר, מנקודת מבטם של אויבי היהדות, את בעייתיות הסתירה שבין היותם של היהודים חטאים לבין הצלחותיהם.

אך בעוד שההצלחה היהודית במלחמות, כפי שהיא באה לידי ביטוי בנצחונות מדינת ישראל על אויבותיה, היא, מבחינת הנצרות והאיסלם, עיקר יסודי המוכיח את עליונותה הדתית ובמובן זה מהווה כפירה בעקרונות הדתיים שעליהם הם נשענים, נראה כאילו היהדות אינה רואה זאת כלל.

האמת היא שהיהודים רואים זאת, אך הדתיים שביניהם מעדיפים שלא להצהיר בדרך כלשהי הצהרה שממנה משתמעת צדקתה התיאולוגית של היהדות – ואלה שאינם דתיים אינם רואים כל קשר של שייכות בין זה לבין האלימות הפוליטית של הנצרות והאיסלם.

הסיבה הראשית לכך שהיהודים, ובמיוחד השמאלניים שביניהם, אינם מבחינים בכך, היא שהם מחמיצים את כל ההיבט הדתי של המתחולל בין התנועות הרעיוניות הראשיות המתרחשות על פני הכוכב באלפי השנים האחרונות.

והסיבה לכך היא היותן מעורבות בעבודת אלילים רוחנית, שהאמונה הראשית שלה היא באליל החילוניות. מיתוס החילוניות הומצא, למעשה, על ידי הנצרות, לאחר שביססה את התפישה הפילוסופית המפרידה את העולם החמרי מן האדם ומאפשרת לו לנהל (עד כמה שזה אפשרי במציאות) חיים אנושייים מנותקים מרוחניות ולכן מאנושיות.

נשמע בלתי אפשרי? נכון. זה בלתי אפשרי לחיות בצורה לא אנושית ולהיות מאושר – וזו, באופן יסודי הסיבה הראשית לכך שרוב בני האדם אינם מאושרים.

זה מה שהופך אותם לתוקפנים וללוחמניים – ובמיוחד כלפי היהדות. זה גם מסביר את תכלית המדיניות שבה הם נוקטים בכלל ונגד היהודים בפרט. בני האדם שחיים בארצות כיבוש האימפריות הנוצריות והמוסלמיות אינם מאושרים, בין אם הם שליטים ובין אם הם נשלטים; מסיבות שונות, דתיות בעיקר, הנצרות או האיסלם מעולם לא הצליחו להגיע לדרגת האושר שהיהדות הצליחה להביא אליו את בניה. זוהי אחת הסיבות הראשיות לרדיפה האינטנסיבית והרגשנית שלה דנו את בני היהדות עד לרדיפה האפיינית של היהודים במאה ה20.

מעת שהציגה היהדות לעולם מדינה, הפכה מעורבותן של הנצרות והאיסלם בסכסוך הפוליטי נגד מדינת היהודים לבעלת היבט עקרוני והפכה לטקטיקה מפורשת שמטרתה, בהתאם לשאיפתו של שונא ישראל מאז ומתמיד, היא להביא את הישראלי להילחם נגד הזהות היהודית בשיטותיו ובדרכו של הנוצרי, בהנחה שהצלחה כזו גם היא נצחון שיטתו והשקפתו של העקרון הנוצרי. העקרון הנוצרי המפורש תמיד היה נתינת הלחי השניה(*).

הסטורית, הנוצרי מעולם לא השתמש בנתינת הלחי השניה באופן שיטתי או בכלל – ואם עשה זאת, אז רק על ידי תיתו את לחיים השניה של אחרים או, גרוע יותר, כפייתם של אחרים למסירת לחיים השניה לאויביהם. למעשה, הטקטיקה הנוצרית הזו מופעלת דרך קבע כאיסטרטגיה מוסרית מומלצת בעימות שבין ישראל לאויבותיה.

הנוצרי – ואחריו מחרים מחזיקים גם המוסלמים – מקווה להכניע בדרך זו את היהודי – והוא מצליח; החישוב שלו פשוט: כל מה שהוא צריך לעשות כדי להפוך את היהודי ללא יהודי הוא לגרום לו להתנהג כנוצרי. אם היהודי בישראל מאמץ את הדוגמה הנוצרית והופך אותה למדיניות – זוהי הצלחת הנוצרי בהמרת דתו וביטול זהותו של היהודי. מבדיקת צורת העימות של מדינת ישראל עם הקשיים והאתגרים שהסכסוך המזרח תיכוני מעמיד לפניה, נראה כי ישראל מתקרבת יותר ויותר ליישום העקרון המוסרי הנוצרי, המעדיפה את טובת האויב על פני שלה ובכך מקרבת את קצו של המוסר היהודי.

(*) נתינת הלחי השניה, המייצגת את הנוצרי, מרשימה כי היא מייצגת את הצד האלוקי, זה שאומר "מעשי ידי טובעים בים..." ומבטא בכך את האיכפתיות האוניברסלית. אך זוהי אלילות מהרמה הגבוהה ביותר, המופשטת ביותר, כי משמעה לקיחת פעולה מסויימת, הפיכתה לעקרון בלעדי ובכך הפיכתו לדוגמה (ו' חלומה). נתינת לחי שניה יכולה להצליח במצבים מסוימים ביותר ועם אנשים מסויימים ביותר, והידיעה מתי וכיצד להפעילה היא כפעולת מומחה, מסובכת ביותר להפעלה ומצליחה רק לעתים רחוקות – במיוחד כשהיא כוללת את יסוד ההפתעה. הדוגמטיזציה שעברה הלחי השניה מאפשרת למתנגד לעקרון לדרוס את זה שאוחז בו באופן מוצהר.

נתונים נוספים