נתינה וחופש

 

נתינה וחופש

מה שקרה ביסודו של הסיפור העולמי ועדיין קורה במציאות לכל אדם ברמות שונות הוא לימודו של היחס שבין נתינה לחופש. יחס זה מכיר כל מי שבהקשר של נתינה פגש בכך שהמחויבות להשיב יוצרת הגבלה על החופש של המקבל.

נתינה היא ביטויו של הרצון הטוב להעניק למהות מבחוץ בכדי שתגדל - אך ברמה יסודית מתעוררת בכך בעיה מכיוון שלזה שנותנים לו, אין מלכתחילה זכות על מה שהוא מקבל. מכיוון שהשגת דבר לא זכאות לו אינה מוסרית, משמעות הדבר היא שזה שנותן מסייע ביצירת רוע בכל מיני רמות.

הרמה היסודית ביותר היא רמת הבושה; הידיעה שיש לי משהו שאיננו שלי אומרת פגיעה בזהותי.

במציאות אנו חווים זאת כאשר אנו נכנסים להתחייבויות שמחד הן אמורות לשפר את חיינו ומאידך הן מגבילות אותנו. כך, הופכים כל החיים לשדה עימות בין הרצון להתפתח ועל כן להיעזר בכוחות חיצוניים שיש להם היכולת ו/או הרצון לתרום לנו, לבין הרגשת החובה שלנו לשלם להם.

יסוד הבעיה הוא בתפישה החומרית שאומרת שיש משהו שצריך להחזיר. נכון הוא הדבר ברמה מסוימת אך הנותן המוסרי איננו נותן בכדי לשעבד אלא בכדי לסייע לגדילה. החוק היסודי של היקום – חוק הבריאה - הוא קודם כל נתינה והיא הנתינה האלוהית. כדי שנתינה זו תוכל להתבצע היה צורך בבריאת מקבל. בהקשר זה, ניתן להמשיל את יצירת מקבל השפע לאדם המעוניין להחזיק ברשותו חפצים רבים ככל האפשר אך הוא איננו מעוניין להשמיט את מה שיש לו בעבור מה שהוא מייצר ועל כן הוא בורא מחסן או בית קיבולת שלתוכו יוכל לשים את מה שהוא בורא בכדי להתפנות ולברוא עוד ועוד.

במלים אחרות, הוא מארגן את בריאתו בצורה שחלק ממנה יוכל להכיל חלקים אחרים אשר יאפשרו לו להמשיך ולברוא.

את הבעייתיות שביסודו של תהליך זה עוברים אנשים בכל מיני מצבים בחיים - החל ממצב שבו הם הורים נותנים ומעוניינים להמשיך לתת לילדים אשר מנקודה מסוימת חוששים מן ההתחייבות ומעוניינים להשתחרר ממנה וכלה באדם אשר מנסה להשתחרר פסיכולוגית והסטורית מן ההתחייבות לאל, כי ברמה מסויימת הוא חש שחובתו כלפיו מגבילה אותו.

כאן גם ניתן לראות כי הנסיון להמעטה בערך העצמיות, הכוללת נטיה להשפלה עצמית, היא וריאציה על הנושא הזה והיא אחת הדרכים לנסות ולהתחמק מההתחייבות למי שנתן באמצעות הכחשת הנכסים העצמיים. משול הדבר למי שפושט רגל בכדי שלא יצטרך לשלם לבעל חובו את החוב שהוא חב לו, בטענה שהוא דל אמצעים.

היכן הפתרון לבעיה? הפתרון נמצא בעובדה שהאדם איננו הורה או ילד אלא שניהם. הוא נברא כמקבל, אשר ביכולתו ליצור, כמו האל, יצור אנושי שלו הוא יכול לתת.

בילדותו הוא מקבל ומנסה, אולי, באם איננו מבין את טבע המציאות, להשתחרר מחובו בצורות שונות, אך כשהוא הופך להורה בעצמו הוא לומד את הצד השני של המטבע. אז הוא לומד שיש צער גדול שנגרם לזה שנותן ואיננו מקבל תמורה הולמת עבור נתינתו – ושבשל עובדת היותו של הנותן גדול עד כדי כך שאין המקבל יכול להשיב לו כגמולו אין הנותן מצפה לשכר חומרי עבור נתינתו אלא להערכה ולתחושת שותפות. ועל כל אלה לומד המקבל כי הנותן מוכן להמשיך ולתת כי מדובר באינטרס חיוני שלו.

אב, למשל, איננו רוצה מבנו שיחזיר לו את הכסף שהוציא עליו במשך ימי ילדותו - הוא מעוניין בהערכתו ובאהבתו. הוא מעוניין בידיעה שתקרב את שניהם. הוא מעוניין בשותפות, באהבה וידידות.

זהו גם מה שהאל מעוניין בו, כפי שניתן להבין מן היהדות וזה גם מסביר (חלקית לפחות) את הציוויים לעבודת הקרבנות ואת הדילמה הקלאסית-יהודית לגבי ה"צורך האלוהי בזבחים ושלמים".

ניתן לראות כאן גם ביטוי של משמעות הבחירה שנתן האל לאדם. הבחירה נבראה בשל האהבה. האהבה נובעת מן הבחירה, מן הידיעה ומן ההכרה. אני יכול לכפות את גופו של האדם אך לא את אהבתו. ד' רוצה שהאדם יאהב אותו ועל כן הוא פועל למענו על יסוד נוסחה מציאותית שבאה לידי ביטוי בפילוסופיה בקשר שבין אהבה להכרה השכלית וביהדות בקיומן של אהבת חינם ושנאת חינם, שמשמעותן שיש בנמצא אהבה הנושאת תג של מחיר ראוי.

אהבתו של המקבל לנותן לו היא אהבה שאיננה אהבת חינם: היא מהווה תשלום הוגן על ערך.

נתונים נוספים