סוף מעשה במחשבה תחילה

סוף מעשה במחשבה תחילה

תהליך ההתפתחות הטבעית הוא כזה של בריאה – של הוצאה של מהויות מן הכוח לפועל. מבחינה מעשית משמעות הדבר היא שכל מה שנעשה קיים מבחינה עקרונית כבר במצב הקודם לו, אשר במונחים של תודעה אנושית הוא מגולם ברעיונות המופשטים ההופכים באמצעות הפעולה האנושית לעובדות מסוימות – או, אם נבחר בטרמינולוגיה אחרת: מעבר ממצב רוחני למצב חומרי.

לפי אותו עקרון, שבו קיים הרעיון המופשט ואחר כך, לפיו, נוצר ההיבט המוחשי של הדברים, גם היהדות מציגה בספר הראשון של התנ"ך את תהליך יצירת העולם ככזה שנע מן הרוח לחומר או מן הרעיון לעובדה המוחשית. דבר זה מבוטא על ידי בריאתו על ידי אלוהים, הנוקב בשמם של הדברים ובכך מקדים את היותם הצהרות להיותם עובדות ממשיות, כלומר מביא לכך שהם באים לידי מימוש כמהויות עובדתיות במימד החומר לאחר שהוא מציין אותם באמירה.

כך, כפי שבספר "בראשית" הקב"ה בורא את העולם ומביא אותו לידי קיום, לא כקיום נפרד ובלתי תלוי מחוצה לו אלא כמהות מושגחת שאיננה נפרדת ממנו, גם האדם חושב או מדבר את מה שיש בדעתו לפני שהוא מביא אותו לכדי עשיה ממשית. פעולה זו, שבה נוקטים האל והאדם, המאחדת את הרוח והחומר, הופכת אותם ל"מדברים". באופן יסודי מדובר בגישה לא חומרנית, אשר רואה את מה שמתרחש במימד החומר רק כחלק מהתהליכים שמתרחשים בעולם, ואת הרוחני כמהות המייצגת את ההיבט הפעיל היסודי הקיים במציאות.

הקב"ה, העולם, האדם, עם ישראל, תורת ישראל וכל שאר הנבראים, שהם מאוחדים, כלולים במציאות/ו כשלמות אחת(*). כולם מכילים היבטים רוחניים וחומריים משלימים, אשר מבטאים את היותם רמות שונות של שילובי רוח וחומר, החל מהקב"ה, מקור העולם, שהוא מהות רוחנית היוצרת את מימד החומר וכלה בעולם, שהוא מהות שקיימת במימד החומר, אף כי מה שמניע אותו, רוח החיים שפועלת בו, היא גורם רוחני.

יסודיותה של הרוח ביחס לחומר מתבטאת בכך שבה טמונים היוזמה, ההתחלה, התכנית והרעיון, בזמן שמה שמתרחש בעולם החומר מהווה תגובה לרוחניות ובכך הוא משני ביחס אליה. משפט ידוע במסורת היהודית שמבטא רעיון זה הוא "סוף מעשה במחשבה תחילה".

(*)המציאות היא סכום הנמצאים כולם ובה שותפים הרוחניות (הבורא, המוצא/ים, הפועלים והיודעים) והגשמיות (הנבראים, הנמצא/ים, הנפעלים והנודעים).

נתונים נוספים