עדיפות המאמין

 

עדיפות המאמין

בין אמונה דתית לחילונית

אחד ממאפייניו העכשוויים של העימות בין התרבות המערבית לאויביה הוא ההבדל שבין האדם החילוני המערבי לאדם המאמין, המאפיין את העולם הלא-מערבי. אך האם האדם החילוני, המייצג את תרבות המערב, הוא באמת חסר דת?

האדם החילוני הוא יצור אנושי חדש יחסית. המתבונן בהסטוריה האנושית מבחין בכך שמזה כמה מאות שנים הוא מתפתח במערב, סוג האדם המיוחד הזה – אדם שהוא לכאורה חסר דת; למולו, נראה הולך ומתגבר בהתמדה בעולם כוחו של האדם הדתי. נראה כי האדם הדתי צומח במיוחד, לפחות מבחינה כמותית, במדינות נחשלות, אך חקירת עומק תראה כי האדם הדתי היה תמיד חלק מהאנושות כולה: הסטורית ומעשית, העולם האנושי נשלט ברובו ככולו קודם כל על ידי האדם הדתי – והאדם המאמין הוא גם מקורו וערש צמיחתו של הלא-מאמין.

למעשה, הצורה בא נבע הלא-מאמין מחברת מאמינים מעלה את השאלה האם האדם החדש, החילוני, הוא אדם שהתפכח משקר – הדת - ובא לידי אמת – חוסר הדת, או שמדובר באדם שאמונתו הדתית היתה שקרית. כותב שורות אלה התחנך לאורה של תיאוריה שהאמונה הדתית אשר החזיקה באנושות לאורך ההסטוריה היתה שקרית והאדם החדש, החילוני, הוא האדם שהצליח להחלץ מכבליה. אך יש להעמיד בספק את היותו של השקר הדתי כה מקיף עד כדי שיחזיק את כל האנושות ללא מוכנות יסודית של היצור האנושי למצב של אמונה.

אמונה דתית מהווה צבר רעיונות וערכים מסויימים ומציעה להולכים בעקבותיה חיים נכונים יותר אם ימלאו אחר המצוות הנובעות מצבר זה. האמונה מעניקה למאמין, פעמים רבות, אושר הנובע מקיומן של מצוותיה – אך לעתים סבל ואומללות. אך אין האמונות שוות זו לזו – ויש יסוד סביר להניח כי אין הן זהות במידת יעילותן.

יש סיפוקים מסויימים שדורשת הנפש האנושית, אשר המאמין הדתי מבקש להפיק לעצמו מתוך הדת שבה הוא מאמין, ואשר דתות רבות מצליחות לספק. הנחה הגיונית היא שמקורו של האדם חסר הדת בתרבות שדתה לא הצליחה למלא את הסיפוק שביקש שתמלא – וכתוצאה מכך החליט להיפרד ממנה. אך ההיקף של ההשפעה הדתית בעולם הוא כה גדול עד שהוא מעיד על כך שהסיפוקים שהדת ממלאת נוגעים גם לצרכים רוחניים האפייניים ליצור האנושי בכל אתר ואתר.

אחד מהיסודות הבולטים האפייניים לאדם המאמין הוא יציבות נפשית; האדם המאמין, גם אם מושא אמונתו רעוע, לא אמין וניתן להכחשה פשוטה – בולט, לטוב או לרע, באחדותו ויציבותו. הלא-מאמין – במיוחד לעומת המאמין – נוטה יותר לאי יציבות נפשית; ההבדל נובע בעיקר מכך שתמונת העולם המסופקת לאדם על ידי עולם האמונה מכילה תשובות לשאלות היסוד של הקיום, בזמן שחסר הדת מתחבט בשאלות יסוד חסרות תשובה ועולמו, בדרך כלל, רחוק מלהיות ברור ופשוט.

לטוב או לרע, אחד מהמאפיינים של החילוני בתרבות זמננו הוא החיפוש העצמי ואחד מהמאפינים את הדתי הוא בטחון עצמי. למטרות מסויימות, פוליטיות בעיקר, יש למאפיינים אלה יתרונות וחסרונות, הקובעים את מידת האפשרות לנצל את האנשים הללו.

אי היציבות הנפשית האפיינית ללא-מאמין נובעת מיחס בין שאלות חסרות תשובה אלה לבין הצורך האנושי בתשובות המבוססות על תמונת עולם מלאה, סדורה וברורה. צורך זה בתמונת עולם יציבה הוא עז כל כך שלעתים מעדיף המאמין החזקה בתשובות לקויות על היוותרות בריק חסר תשובות. הדבר מצביע, בין היתר, על כך שהצורך של המאמין בתשובות אינו תבוני אלא נפשי – ודבר זה מצביע על דרישותיה המסויימות של רוח האדם, אשר אינה נזקקת לסיפוק תבוני מפורט אלא סיפוק נפשי כוללני.

נראה כי יש לאדם צורך להיות צודק – וכי כדי שצורך זה יהיה מסופק, אין הוא דורש רמת ניתוח גבוהה או מתוחכמת במיוחד; כאמור לעיל, דרישתו של האדם אינה תבונתיות גבוהה אלא סיפוק נפשי; די לו, לאדם, לחוש שמצבו הקיומי הכללי הוא נכון – ותחושה זו היא המצב הרוחני המסופק לו על ידי האמונה.

כדי להבין לעומקה נקודה זו יש לראות את היצור האנושי כיצור מאמין, כלומר כמהות חיה שהאמונה, עבורה, כמוה כמערכת הנשימה המספקת לה חמצן, אך במונחים רוחניים. מנקודת מבט זו, הדת, עבור האדם, איננה נבחרת אלא נתונה, והאדם הוא, מטבעו, יצור דתי. הדת, עבור האדם, היא כוח הניתן למימוש ומה שמייצג את יחודיותו הרוחנית, את הדרך שבה הוא מקיים את עצמו במציאות – את תמונת העולם הכללית שעל פיה הוא חי.

במובן זה, הדת כמוה כבחירה האנושית: כפי שהבחירה אינה קובעת במה יבחר, אלא ששומה עליו לבחור, כך אין עובדת האמונה קובעת במה יאמין האדם, אלא ששומה עליו להאמין במשהו. אמונתו של האדם, במובן זה, היא סכום המידע שהוא אוחז בתודעתו.

לפי גישה זו, האמונה הדתית היא תמונת העולם הכללית הנתונה של האדם – וככזו היא יכולה להיות נרכשת לא על ידי ניתוח מושכל, אלא על ידי הרגל חברתי. למעשה, נראה שחלק גדול מבני הדתות שאנו מכירים בעולם של היום שומרים אמונים לדתם ורואים עצמם חלק ממנה בצורה שאינה קשורה כלל לחשיבה מודעת, אלא להסכמה.

במובן זה, ניתן לראות את האמונה כצורה של הסכמה; לפחות באחת מן האפשרויות לתפשה, האמונה אינה אלא הסכמתו של המאמין עם דרך חיים ותפישת עולם, בלי קשר למידה שבה בחן אותן ובחר בן (אם בכלל). אמונתו של האדם יכולה להיות אחת מן האמונות הנתונות הקיימות עלי אדמות, אך אין זה הכרחי: יכול אדם להאמין גם בדבר שאינו מוגדר, בדת בלתי מפורשת או מודעת.

לפי רעיון זה, לכל אדם אמונה, גם אם הוא אינו יודע מהי. כל אדם הוא דתי, אף אם הוא מאמין בכך שהוא חילוני. לפיכך, הדת היא ענין רוחני יותר משהיא ענין חברתי; גם אם גדל אדם על אי בודד, הוא יפתח בצורה עצמאית אמונה במהות העולם שבו הוא נתון. מה שנדרש ממנו כדי להתקיים בעולמו זה יהיו מצוותיה של דת זו.

השאלה היסודית, בהקשר זה, היא: מהי הגדרתה של דת? אם דת היא סכום העמדות והערכים שבהם מחזיק אדם כדי לחיות באמצעותם, יש כאלה גם למי שבאופן מודע אינו מחזיק בסכום זה. משמעות הדבר היא שגם הלא-מאמין – בדרך כלל האדם החילוני המערבי – הוא דתי, אף כי הוא איננו מודע למהות הדת שהוא מחזיק בה.

רעיון זה יבוא, בין היתר, לידי ביטוי בכך שאין במציאות אדם לא מאמין, שהשאלה לגבי כל אדם היא, למעשה, במה הוא מאמין ולא באם הוא מאמין; לפי גישה זו, אין אפשרות קיום אנושי ללא אמונה, אך יש אפשרות שיאמין אדם כי הוא אינו מאמין.

אמונה לא-דתית, כזו אשר מאמינה בקיום אנושי חסר אמונה, היא האמונה החילונית.

צמיחתו של האדם הלא מאמין, תופעה שנתאפשרה בעיקר במערב, מקורה, כנראה, בכך שמכשלותיה של האמונה הנפוצה הקיימת, הלכו ונתבלטו וגרמו לנטישתה או, לפחות, לנטישת המאפיינים החיצוניים שלה. אפשרות זו תהיה, בצורה סבירה, תוצר של קיום אמונה אשר ניתן לראות בבירור – על ידי בחינה שכלתנית של ערכיה – כי היא אינה צודקת, כלומר איננה תואמת מציאות.

תנועת ההשכלה האנושית, אשר הגיעה לשיאה ב"עידן התבונה" סייעה רבות בניתוקו של האדם מאמונות טפלות ומדתות לא-רציונליות, אך הדבר הביא לכך שהאדם החל לרכוש דת חדשה, שניתן לכנותה "דת המדע", וזו דחתה כל קשר עם הדתיות השלטת במערב – הנצרות הכנסייתית – ויחד עימה שרשרת ארוכה של דתות אליליות. כך נוצר האדם החדש, החילוני, כמאמין עיוור במדעיות וכדוחה עיוור של כל דתיות.

אם נכונה ההנחה שהאדם הוא יצור מאמין, אסור היה להסיק, בשום הקשר, מסקנה אנטי-דתית גורפת, המוחקת מעולמו של האדם את האמונה הדתית באשר היא – ונראה שזה מה שקרה. למעשה, צמיחת האדם החילוני התבססה על אידאה אנטי-דתית, אשר התבססה באופן גורף על התנגדות לאמונה באשר היא, על יסוד ההנחה שהאמונה מנוגדת לשכל.

אך מסקנה גורפת זו גרמה לכך שהאדם ניתק את עצמו מחלקי ידע גדולים שבהם הדתות צודקות; הדחיה המוחלטת של הדתות גרמה לניתוק הקשר שלו עם ידע מציאותי רב, אשר מוחזק בתוך חלק מהדתות דורות רבים ומאפשר להן יעילות. מחוץ לגישה לידע זה, האדם החילוני המתנגד לדת באשר היא, מחמיץ את המאפיינים שבהם באה לידי ביטוי עוצמתה המיוחדת של האמונה הדתית. לטוב או לרע, עוצמה זו היא שמקנה למאמינים הדתיים בעולם עדיפות על פני הלא-מאמינים.

דבר זה בא לידי ביטוי בעימות מקיף העולם שמתרחש היום בין מאמינים ללא-מאמינים. דבר זה מביא אותנו לישראל - ולעימות העכשווי שבין ישראל לעולם המוסלמי.

ראשית לכל דיון, יש לראות את ישראל כתרבות שבה מתרחש באופן חי, מזה יותר ממאה שנה, העימות בין האמונה הדתית לאמונה החילונית: ישראל נשלטת היום על ידי היהודי החילוני, שהוא יהודי שהסיר מעל עצמו את לבוש האמונה הדתית ועטה את לבוש האמונה החילונית. החל מהמאה הלפני שעברה, החילוני הישראלי ניסה, בהצלחה מסויימת מצומצמת, לברוא אמונה מסביב לערכים מסויימים, לאומיים וחברתיים ביסודם, אך, שלא כאמונה היהודית הדתית המקורית, הם היו מוגבלים במידה שבה יכלו לשרת את קיומו.

על יסוד ההנחה שהדת בכלל, והדת היהודית בפרט, מייצגת אי התאמה למציאות, המאמין החילוני בישראל דחה מכל וכל את עקרונות האמונה הדתית היהודית ובעיקר את מצוותיה. בהנחה שהידע הכלול באמונה היהודית אינו תואם מציאות הוא דחה כל אפשרות של שליטה יהודית דתית במדינה שהקים.

במסגרת האמונה החילונית הישראלית, לימד את עצמו הישראלי החילוני לראות כל הצלחה של אמונה זו כערך חילוני אותנטי. מתוך השאיפה שלא להתאים עצמו עם שום צורה של דתיות, מצא את עצמו היהודי החילוני – הישראלי – מתעמת בסופו של דבר עם הדת בצורתה החשוכה, הקנאית והקיצונית ביותר – בדמותו של האדם הדתי המוסלמי. בכך הפך את עצמו הישראלי החילוני לסמל חי לתהליך שעבר גם על החילוני המערבי, והוא היום מה שיקבע את גורל העולם: מהנסיון לדחות את הדת על יסוד מדעי מוצא את עצמו האדם המערבי נתקל חזיתית בצורה החמורה ביותר בעולם המוסלמי הדתי.

ההבדל בין הישראלים למוסלמים הקנאים בא לידי ביטוי בכך שהמוסלמי הקנאי פועל לפי תפיסת עולם שמימד המוות מהווה בה חלק חשוב והחיים הרבה פחות, ואילו הישראלי חי כאשר החיים מהווים מימד מרכזי בתמונת העולם שלו. ההשלכה הישירה לפעולה של ההבדלים הללו היא זו:

מבחינת המוסלמי הקנאי, המוות בכלל והמוות בקרב אינו אלא סיום שלב בתהליך החיים ויותר מכך: לפי אמונתו, אם שלב זה מסתיים בקרב למען האיסלם, המשך הקיום – החיים אחרי המוות - יהיה מענג הרבה יותר מהחיים שבהם הוא נמצא. מבחינתו של המוסלמי הקנאי, מוות בקרב למען האיסלם מהווה שיפור קיומי משמעותי וביטוי של מטרת חייו. אמונה זו נותנת למאמין המוסלמי עוצמה מיוחדת בעת קרב והופכת אותו ללוחם בעל איכות ייחודית, שכן אין הוא חושש מהמוות.

הדבר אינו עולה בקנה אחד עם ההשקפה היהודית. אך תמונת העולם היהודית, המהווה אנטי-תיזה חמורה לאיסלם, נדחתה באופן גורף על ידי האמונה החילונית, אשר לא התעמקה לבדוק את קיומו של ההבדל הבין-דתי העקרוני בין שתי דתות אלה.

גישה מציאותית תבונית אמיתית מחייבת בדיקה השוואתית של הדתות, כדי לבחון את מידת התאמתן למציאות – וגם את המידה בה ניתן ליצור עימן עימות תבוני למטרות של משא ומתן. היהדות, המבוססת על חשיבה ודיון שכלתני, מפורסמת בכושר השיח שהיא מאפשרת למחזיקים בה – והיא מתייחדת במידה שבה היא אינה כופה את עצמה על מי שאינו מאמין בה. האיסלם, לעומת זאת, אינו מאפשר, למעשה, משא ומתן – והוא מצהיר בכל הזדמנות על כוונתו הסופית: חיסול הלא-מאמינים.

מבחינת הישראלי הלוחם, המוות בקרב פירושו סיום הקיום – ופעמים רבות סיום המלווה בסבל רב. החייל הישראלי הוא, לעתים קרובות, חילוני, שמשמעותו אדם שרואה את החיים ואת הקיום כהיבטים של אותה מהות ואינו מאמין במשמעות כלשהי שיש לקיום מחוץ לחיים. לפחות במונחים פסיכולוגיים, דבר זה מהווה זרז לפחד ובמובן זה להחלשה פוטנציאלית משמעותית של המשתתף בקרב.

במובן זה, ניתן לומר באופן כללי כי המאמינים בדת האיסלם נהנים בקרב מעדיפותו של מי שאינו מכיר בערכים חיוביים בעצם קיום החיים. כלוחמים, אנשים מאמינים חזקים יותר פסיכולוגית מלא-מאמינים. אם נוסיף לכך את העובדה שתפישת המלחמה השגורה במערב היא, מבחינה מוסרית-ערכית, התפישה הנוצרית, ניווכח שהעולם המערבי נמצא היום מול סכנה ברורה ומעשית, שמשמעותה מתן עדיפות למוסלמי הקנאי: מחד, אין לאנשים החילוניים כל אמונה בערך החורג מקיום החומר – שהיא תוצאה של האמונה בעולם המדעי החמרני – ומאידך, הם מחזיקים באמונה טפלה, בשויוניות האנושית, הרואה את הדתי והחילוני כעומדים על אותו מישור מבחינה אנושית, בזמן שהמוסלמי חזק יותר.

כדי להינצל משואה שומה על האדם להכיר בשתיים: בכך שכל בני האדם מאמינים – ובכך שההבדל בין האמונות מחייב לבחור, מביניהן, את זו המתאימה ביותר למציאות.

נתונים נוספים