פוליטיקה יהודית

 

פוליטיקה יהודית

דוקא המצב המסוכסך שבו נמצאת היהדות היום מהווה עדות שאין לה עוררין לחופש הקיים בה; ביהדות נשמר, במשך אלפי שנים, ערך החופש של היחיד, שהוא ביטוי של חופש הבחירה שלו, המאפשר לו לצאת אל מחוץ למחנה, באם הוא חפץ בכך.

יש ביהדות סכסוכים, מריבות ואי הסכמות למכביר. יש חצרות, יש חסידים ויש מתנגדים. יש סגנונות בה רבים של דתיות - ויש גם חילוניות שרואה עצמה יהודית ולעתים אף דתית. אך על אף כל אלה לא שמענו בהלכה היהודית על אלימות שמופעלת נגד יחידים שחושבים אחרת, בגלל עמדתם השונה – או על כפייתם לדרך מחשבה שונה.

ביהדות לא יצאו מעולם בהתקפה אלימה על אלה שסברו אחרת מהקו הרעיוני הראשי. אין בהסטוריה של היהדות אירוע שבו ביקשה הנהגה כלשהי לבלום יחידים רק אם רצו לעזוב את הקהילה ולנהוג את חייהם בצורה שונה.

במשך אלפי שנות קיום היהדות יצאו ממנה רבים אשר מאסו בה. שמענו על כעס, על ניתוק יחסים, על החרמות - אך לא שמענו על פגיעה ברשות המסורת בזכויות האדם של החושבים אחרת - או על הרשאה הלכתית או אחרת לעשות כדבר הזה.

סיפור המופת שיש רבות ללמוד ממנו על אופיה הפוליטי של היהדות הוא יציאתו של קורח נגד משה. קורח, שמחה נגד הנהגתו של משה, קיבל עונש מידי שמיים אך לא מידי משה. למשה לא היתה - כפי שאין לאף מנהיג, גדול ככל שיהיה - הזכות לכפות את בני העדה להסכים למרותו. על אף כאבו הגדול מכך שבני עדה שלמה האשימוהו כי ברצונו להשתלט פוליטית על העם, הוא לא פתח בסכסוך אלים.

כך התנהלה הקהילה היהודית מאז ומעולם; בהקשרים ההסטוריים הקשים ביותר ובתנאים החמורים ביותר נשמרה ליחיד היהודי הזכות לפרוש מן הקהילה וללכת לדרכו תוך שמירתו על חייו. זכותו של היחיד האנושי לנהל את חייו בראות עיניו ולפי הבנתו, הזכות שבה אנו מכירים כיום כזכות האדם היסודית ביותר, קיימת ונשמר בהקפדה ביהדות מאז היווסדה של קהילה זו, לפני למעלה משלושת-אלפי שנים.

הדבר הגדול והחשוב שלא שמענו עליו הוא מלחמות דת עקובות מדם ביהדות, מלחמות דת שאפייניות, למשל, לפלגים מתנגדים שונים של האיסלם והנצרות מיום קומן של דתות אלה ועד היום. בדתות אלה יש לגיטימציה לאלימות ולהפחדה כגורם משכנע; ביהדות לא.

היוצאים מכלל זה מחזקים אותו; כן, ינסו המסיתים לגרור לתוך הענין יהודי כאן ושני יהודים שם אשר שפכו דם - ואולי אפילו יהיה מי שיציין כי הנצרות והאיסלם, חברות הרצח האכזריות, מחלצי היהדות יצאו. אך היהודים הבודדים אשר שלחו ידם באלימות אינם אלא יוצאים מן הכלל, אשר לא פעלו על פי ההלכה היהודית – ובכל מקרה הם והדתות הרצחניות מנוגדות, בעקרון ובפעולה, ליהדות. כל מעשה שפיכות דמים מסוג זה ניצב נגד האיסור היהודי הגורף "לא תרצח" אשר מוציא את מבצעו אל מחוץ לקהילה.

מול יוצאים מן הכלל ומתנגדים אלה מתנשאת העובדה הנשגבה והמדהימה בעצמתה: מול אלפי שנות טבח הדדי של בני דתות שונות בעולם כולו, אשר עסקו ברצח מתנגדים רעיוניים בתוך המחנה ומחוצה לו, ובמיוחד זה המופגן עד היום על ידי שתי הדתות הטוענות לרשת את מקומה של היהדות כדוברות האל, ניצבת הדת היהודית בצניעותה ובטהרתה כארגון אנושי שעל אף כל האשמות הזדון המכוונות כנגדו נשאר טהור, אנושי ומשולל כל רצון או נסיון לפגיעה מאורגנת ישירה או עקיפה, במכוון או בשוגג, בזכויות האדם של חבריו שלו ו/או של החברה החיצונית, אם הם אינם מסכימים עימו.

העקרון שבתורת היהדות והמעשה שבתולדותיה מצביעים שניהם על היות היהדות, כחברה, הארגון המחזיק בעקרונות החברתיים המתאימים ביותר לאדם עלי אדמות. בחינה זו של הצלחתה של היהדות לשמור את חיי האדם כערך עליון, אף תוך כדי חילוקי דעות חמורים, הופכת אותה למדריכה הטובה ביותר לאנושות – במיוחד בתחום גבולות המותר במסגרות הפעולה הפוליטית.

המונותיאיזם - היהדות, הנצרות והאיסלם – אינו פוסט-מודרניסטי; הוא אינו מקבל את קיומה של אמת "נוספת" או מסכים עם האפשרות שיש יותר מאמת מוחלטת אחת, אך בזמן שהנצרות והאיסלם פשעו בהסטוריה עקובה מדם של נסיון לכפות על אחרים את גרסת האמת שלהם, אם על ידי מסיונריות אלימה ואם על ידי מעשי רצח, לא חטאה היהדות באף אחד משני אלה. הימנעותה של היהדות משפיכות דמים בשל חילוקי דעות רעיוניים, ואף קבלת קיומם של אלה כחלק מן השיטה החינוכית היהודית עצמה וההכרה בהם כיסוד לקיום האנושי המפותח, צריכים לשמש כאות למוסריותה הנעלה של היהדות – ולהתאמתה הפוליטית לאנושיות; התאמה זו של הגישה הפוליטית של היהדות מבוססת על הכרה בעובדה המטפיסית שהיצור האנושי מתפתח תוך כדי עימות רעיוני, כאשר הויכוח ואי ההסכמה מהווים שלבים טבעיים והכרחיים של תהליך התפתחות זה.

יציבותה ההסטורית של היהדות לא נזקקה לפשרה רעיונית או הלכתית, אלא לעקרונות מתפתחים של שימור אמת, הנלמדים במשך דורות וקובעים את מידת הלגיטימציה של הטוענים לידע חדש ואת הדרכים לעימות מושכל עימם. ביהדות נשמרה במשך דורות מסורת של התמודדות עם ידע חדש, אשר איננה פוגעת בשום צורה באנושיות ובזכויות האדם של המעורבים בדיון ההלכתי. כך צברה היהדות ידע ונסיון מעשיים לגבי הצורה בה יש לנהל ארגון מושכל, המתבסס על ידע אובייקטיבי, בלי לחשוש לשלמותו בשל הופעתה של התנגדות. מבחינה זו, היהדות היא גם המתאימה ביותר לשמש כמדריכת האנושות להתפתחות בתחום הידע החדש. שלא כארגונים, תנועות ודתות, הרואות ידע חדש כאיום וממהרות לפעול כנגדו, אין היהדות רואה את החדש כמאיים על מסורתה.

תכונה אפיינית זו של היהדות היא העושה אותה גם לבעלת היכולת להתעדכן במהירות ויתכן שיש בה משום הסבר ליכולתם הגדולה של יהודים להשתלב בעולם המדעי, הטכנולוגי והכלכלי; בלי קשר לתכנים שכלולים בתורתה, היהדות ממליצה על המסגרות הנאותות לצורך העברת ידע, שימורו והגנה עליו תוך כדי ויכוח על אמיתותו, אף אם אין בנמצא הסכמה לגבי תכניו. מבחינה זו מוכיחה היהדות את עצמה כמחזיקה בנוסחה המתאימה לבני אדם חושבים, אשר מכבדים איש את זכויות עמיתו.

יחד עם זאת, נושאת היהדות את אמיתותיה בצורה לא פשרנית דרך דורות רבים, כאשר היא מוכיחה, בעצם קיומה זה, כי לאמיתות אלה מעמד מעשי ומועיל. ככזו, אולי יותר מכל האחרות, היהדות היא, היום ובכלל, תנועה נושאת את ההבטחה לעתיד של אנושות מתקדמת, עתירת ידע ונושאת תקווה לגאולת העולם.

נתונים נוספים