פיקוח נפש דוחה שבת

 

פיקוח נפש דוחה שבת

לכאורה, יכול היה האל לברוא את היחס בין העולם והמצוות בצורה שבה פיקוח נפש אינו דוחה שבת וגם במצב של סכנת חיים יש לשמור על קדושת השבת. במקרה כזה, היו אנשי הדת יכולים לומר לנו – כפי שהם אומרים היום – כי מכיוון שאין אנו יודעים את חישוביו של אלוהים והם למעלה מיכלתו של אדם לתפשם, אז מותם של אנשים שאינם מקבלים טיפול רפואי מציל בגלל השבת כמוהו כחוק טבע - כשאר החוקים האלוהיים - ותו לא.

במקרה כזה, היו הדתיים האדוקים רואים מוות מסוג זה כבלתי נמנע ואת מי שמציל בני אדם ביום השבת כחוטא. הדבר לא היה טורד מבחינה עקרונית אף אחד משני הצדדים המסוכסכים שקיימים היום בנושא קיום המצוות, כי הרי ממילא מאשימים החילוניים את הדתיים כי יש דברים בדת שבגללם מתים אנשים והדתיים רואים חלק גדול ממעשי החילוניים כסיבה לאסונות ולמקרי מוות על יסוד היותם חטאים.

עם זאת, נראה לי שהעובדה ש"פיקוח נפש דוחה שבת" – ביחד עם הדגשות רבות על חשיבות חיי היחיד והחיים בכלל הבאות לידי ביטוי בדת – היא חלק ממצג של הגיון ושכל ישר אשר האל נותן בידי מאמיניו כדי ללמדם על סדר העולם שברא עבורם. אין זה נכון, במובן זה, שיכול היה להיות חוק דתי שמציב את השבת מעל לחיי אדם. עולם זה – אומר האל – ניתן להבנה על ידי השכל האנושי, וזיהוייו של ההגיון האנושי אינם עומדים בסתירה להלכה, למצוות ולהוראות שמסרתי בידיכם כדי לחיות בו כהלכה. אך לא רק שיש שכל ישר והגיון במבנה העולם אלא שמכיוון שעולם זה נברא על ידי האל במטרה מפורשת לכך שהאדם יחיה בו וינצלו, הוא מותאם לטבעו של האדם. דבר זה משמעו התאמה לכלי הקיום הראשי של האדם: השכל.

ההגיון שבכך צריך להיות ברור: יכלתו של האדם להבין ולשפוט את העולם על פי השכל הישר מסורה בידיו במסגרת יכולת הבחירה החפשית שלו. יכולת זו, משהיא מפותחת, מהווה את היסוד לעבודת האל ולהערכת המידה הרבה של יעילות שבה בנוי העולם, כדי שניתן יהיה לאדם להעריך את פעולת האל באופן חיובי, לשפוט אותה לכף זכות ולהסיק את המסקנה שכדאי לפעול לפי מצוות האל כדי להגיע לחיים הטובים ביותר האפשריים לו בעולמו של הבורא.

השכל הישר וההגיון הם האלוהי שבעולם. לא רק שהם קיימים בו, בעולם, אלא שהם הדרך שבאמצעותה ברא האל את האדם והעולם גם יחד – ויש בין השניים התאמה שמבססת את פעולת האדם בעולם כשליח, שהוא חלק מן האל. לאלוהים יש ענין שהאדם ישתמש בכוחו האלוהי כדי לזהות את האלוהי שבעולם ולהתאים את עצמו לחוק האלוהי השולט בו. היהודי הוא הנציג המסויים של האלוהות בעולם, והוא מייצג דרגת התמחות גבוהה של יישום עקרונות האלוהות עלי אדמות. לצורך פעולה זו קיבל היהודי הנחיות המגלמות את עניני האלוהות ובאלה נכללת שמירת השבת וההלכות הנגזרות מכך.

העובדה שכרכי כתבים שלמים עוסקים בשבת ובכל הכרוך בה היא דוגמה אחת מני רבות לכך ששומה על היהודי, כדי ליישם מצווה – במקרה זה מצוות שמירת השבת – לבנות את פרטיה המעשיים של תורת יישום מורכבת. פעולה זו נעשית על ידו בהתאם לשכל ולהגיון, שאותם הוא מפעיל ביחס לתמליל היסודי שאותו קיבל ישירות מן האל. קבלה ישירה זו היא התורה, שמגלמת, כלשונה וככתבה, את יסוד הפעולה האלוהית במציאות. זו התקבלה על ידי משה רבנו בהתגלות ישירה של האל ולכן ההתייחסות אליה מצד היהודי היא כאל חלק מהבריאה עצמה, בצורה שאיננה מערערת על תקפותה משל היתה חוק טבע.

זהו היסוד לתפישה היהודית של מצוות האל; מבחינה זו רואה היהודי את עצמו כשליח בעל מקצוע, אשר בידיו הופקדה משימת יישום של ערכים מציאותיים, שנמסרה לו ישירות על ידי בורא העולם עצמו. זה ברור, מהקשר זה, כי מחד פועל היהודי במלוא יכולתו השכלית כדי להגיע ליעילות הגדולה ביותר לצורך הגשמת תכלית זו – ומאידך אין היהודי רואה בידע העומד ביסוד המצוות את מה שהחוקר המדעי הלא מאמין רואה כ"מדע".

לאדם הלא-דתי יש אי הבנה יסודית לגבי הדת היהודית; הוא רואה את האדם הדתי כמי שמחזיק, ללא בסיס עובדתי, בגישה המאשרת ביצוען של פעולות מסויימות מבלי לדעת למה מכוונות פעולות אלה. הוא, הלא-דתי, עסוק, מצידו, בצבירת כמות אינסופית של עובדות, במסגרת מחקרים מדעיים, על בסיס הנחת יסוד שהידע מהווה דבר חיובי אף אם לא קיימת הגדרת תכלית מסויימת של ידע זה. למעשה, חלק ניכר מהממסד המדעי של היום עסוק במחקרים שענינם הנחת תשתית ידיעתית לתרבות והרחבת מאגרי הידע האנושיים גם אם לא מוגדרת שום תכלית תועלתית מסויימת לכך. אך בסיס גישתו של האדם הדתי לכל נושא הידע שונה לחלוטין: מתוך מודעותו להקשר הכולל של קיומו – למהות תפקידו ותכליתו בעולם ולמטרת קיומו של עולם – אין לו, לאדם המאמין ענין בידע חסר תכלית. אך אין משמעות הדבר שהוא מבין את תכליותיהן של כל המצוות שעליו לקיים – הוא מסתפק בידיעה שהן בעלות תכלית חיובית.

אף כי אין הדברים מוצהרים במפורש כך, תכלית חיובית הוא המושג היסודי שקיים, למעשה, בעולמו של שומר המצוות. כמו חולה שפועל על פי מצוות רופאו אף מבלי לדעת מה הידע שעומד ביסודן, מניח הדתי כי המצוות שניתנו לו על ידי האל מכוונות, כמו בריאת העולם, לטובתו – ולטוב המציאותי הכללי. לכך מכוונים כל מאמציו הרוחניים של האדם הדתי, מתוך הנחה שבכך הוא מממש את ייעודו. לא ניתן להתייחס להנחה זו, העומדת ביסוד אמונת היהודי הדתי, כאל לא-תבונית כי היא מהווה תוצר של פעולה שכלתנית והגיונית רבת עוצמה והשקעה של גדולי-דעה רבים. מה שיש בידי המאמין היהודי לצורך יישום מצוות האל הוא צבר עצום של מסקנות, הבאות לידי ביטוי כהלכות.

אל מה שלא מובן ביסודות המצוות שניתנו ליהדות, ניתן להתייחס כאל רבים מנושאיה הבלתי-פתורים של הפילוסופיה של המדע, במיוחד בשאלות היסוד שלה לגבי המהות המסויימת של קיום האל. מהות זו, שלצורך הענין ניתן להגדירה כ"מופלא ממך", אינה מהווה נושא לדיון הלכתי כי אין בה צורך מעשי לאדם בכלל וליהודי בפרט. באופן יסודי די לאדם החושב – ואין גם אפשרות אחרת – להתחיל את חשיבת חייו בהנחת היסוד שהדברים הם "מה שהם" או, כפי שמצהיר האל על עצמו לפני משה רבנו "הנני אשר הנני". המשותף לאלה הוא ההנחה שלכל סדר חשיבה יש, ממילא, נקודת פתיחה מחשבתית – ושהיהודי, כבעל משימה אלוהית, צריך לעסוק בחייו בצד המעשי של יישומה. השלב הראשי והחשוב של משימה זו – וההסטוריה היהודית היא ביטוי לכך - הוא פיתוח ההלכות הנובעות מדבריו של האל. לאור כל אלה, מהווה ההלכה היהודית, על אף שביסודה רבים הנושאים הלא מובנים, ביטוי עצום של חשיבה אנושית.

נתונים נוספים