פעולת הדיבור

פעולת הדיבור

לפי ההלכה היהודית, יש מצבים שבהם יש מצווה לקום ולמחות על עוול. מבחינה מטפיסית, משמעותה של מצווה זו היא מימוש זהותה של מהות במציאות. מבחינה אתית, זו פעולת היחיד למען עצמו, בהקשר שבו נבצר ממנו לעשות יותר מכך – אך לא רק בשל כך:

מספר הנחות יסוד מעורבות בכך, אחת מהן היא שאי פעולה היא הדבר הגרוע ביותר. הנחת יסוד חשובה יותר היא שפעולת מחאה לא רק שאיננה פעולה פחותה מפעולה אחרת, אלא שההיפך הוא הנכון: הבעת מחאה היא יסוד לכל פעולה אחרת.

עובדת היותו של המין האנושי מוגדר במסורת היהודית כ"מדבר" משתלבת עם העובדה שהעולם נברא באמירה. היהדות מוסרת בידי יכולת הדיבור והאמירה את כוח היצירה הראשוני והראשי שקיים במציאות – וגם מה שמבטא את היכולת האנושית המובהקת ביותר: השכל.

בהקשר זה, מהווה פעולת המחאה, במקרה שיש רצון לתקן עוולה לא רק פעולה שנעשית בהיעדר אחרת אלא הפעולה המתאימה ביותר גם בהרבה מן המקרים. מבחינה מעשית, משמעות הדבר היא שעל אדם לבדוק תמיד ובכל הקשר שבו נדרשת פעולה, אם מעשי הדבר לומר את הנדרש לאמירה, על יסוד ההנחה שפעולה כזו עשויה להיות הפעולה הנכונה ביותר לצורך טיפול בהקשר.

נתונים נוספים