רווחיות מטפיסית

 

רווחיות מטפיסית

יש ביהדות ויכוח מתמיד לגבי טעמי המצוות, אך מה שאינו נושא לויכוח הוא רווחיהן. תפישת הרווח קיימת ביהדות בצורה מובנית והיא באה לידי ביטוי באמירות כמו "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך", שמשמעותן שיש מה להרוויח מקיום המצווה.

לצד הרבה מצוות יש ביהדות הבטחות של עושר, כבוד ויקר כלומר שהגישה הכללית היסודית מכוונת לרווח.

ענין נוסף וחשוב שהולך בד בבד עם זה הוא זה שמדובר ברווח הבא לידי ביטוי בחיים על פני האדמה, כלומר לא רק שמדובר ברווח באופן עקרוני, אלא שמדובר ברווח שלגביו מצויין במפורש כי הוא יבוא לידי מימוש בחיים האלה. לעומת התפישה היהודית, התפישה הנוצרית (הדוחה את תענוגות "העולם הזה") ביחד עם רוב תפישות המוסר הרווחות בחברתנו, יוצאת נגד עיקרון הרווח. כל כך מהותי הדבר בנצרות, עד כדי כך שהגיעה להגדרת הרווח כאי רווח, כלומר שמבחינה מוסרית, אדם אמור לעשות שלא בכדי להרוויח, שזה אומר שמפתח הפעולה שלו הוא לעשות כדי שלא להרוויח. דבר זה בולם, בהכרח, כל סוג של שאיפה לרווח ואפילו את התחושה של רווח מהפסד, כאשר זה מוצג כתכלית המוסרית.

אך למעשה אין האדם יכול להתחמק מלשאוף לרווחיות. השאיפה לרווח היא בעלת תוקף מטפיסי, כלומר: שקיומה איננו יכול שלא להתקיים; כל יצור חי זקוק לדברים שמחוצה לו בכדי להתקיים ופועל בכל פעולה שלו על מנת להשיג אותם.

זוהי הצורה היסודית של רווחים וביקוש רווחים. אין פעולה שאיננה נעשית למען רווח, רווח כלשהו, ברוח או בחומר. מכיוון שכל פעולה נעשית למען רווח כזה או אחר, ישיר או עקיף, בעולם הזה או בעולם הבא, אמיתי או מדומה, הצהרה על פעולת חיים (פעולה שנעשית על ידי חי) שאיננה למען רווחים, כמוה כהצהרה על סתירה במציאות.

התוצר של הצהרה סותרת כזו הוא, בהתאמה, סתירה בזהות. אדם איננו יכול שלא לפעול למען רווח אך הוא יכול לטעות ולהאמין שאיננו פועל למען רווח. דרך אחת להגיע לכך, ואחת הדרכים הטובות ביותר לכך, היא התיאוריה שפעולות נעשות רק בחומר. אם אדם מאמין שיש הפרדה בין חומר לרוח ובין העולם הזה לעולם אחר, שעולם זה הוא של חומר והעולם האחר הוא של רוח, אז הוא יאמין גם שפעולות הן א. מתקיימות בעולם הזה ואינן מתקיימות בעולם האחר ב. בעולם הזה, החומרי, פעולות מתבצעות למען רווח.

כמובן שגישה זו מציגה את היותו של העולם החומרי, הכולל רווחיות, רע מבחינה מוסרית. זהו יסוד הגישה המוסרית המנסה להביא את האדם לפעולה מעטה ככל האפשר בעולם והרואה את גן העדן (או את העולם הבא) כמקום משולל פעילות.

למעשה, מסתכם חזונו של המיסטיקן בתמונת עולם אחר, מוסרי, שבו יש לנפשות טהורות קיום ואפשרות שליטה ללא פעולה. הוא חושב על תודעה מנותקת מחומר אשר מתבוננת, שומעת וחושבת - ואיננה פועלת. לפעמים הוא גם יוסיף על כך שתודעה כזו איננה כפופה לחוקי החומר ולפעמים הוא גם ירחיק לכת ויאמר שהיא מסוגלת לשלוט בחומר. כך או כך, הסתירה טמונה בעובדה שראיה, שמיעה ומחשבה גם הן פעולות וככאלה הן חייבות להיעשות למטרה מסוימת, שהשגתה היא רווחיותן ובמובן זה הן אינן שונות עקרונית מפעולות אחרות.

זיהוי זה חושף את ההפרדה המוטעית היסודית הבאה לידי ביטוי בהנחה שפעולת היד חומרית ואילו זו של העין רוחנית. הכשל המעורב כאן נמצא בהנחה שרואה את ההבדל בין הפעולות כמייצג של הבדל עקרוני בין עולמות. נכון שיש הבדל בין השניים אך הוא איננו הבדל פילוסופי ובוודאי שהוא איננו הבדל שמפריד את פעולת העין מהיד בחינת הפרדה של עולמות.

ואין בהבדל בין פעולות ותכליתן כדי להמעיט מהעקרון השווה השולט בכולן, והוא שהן נעשות למען רווח. השאיפה לרווח מובנית בכל פעולת חיים וזה אמור גם לגבי פעולות תודעתיות; זה ברור לכל כי פעולת למידה, למשל, או מחשבה, נושאת רווחים.

אף כי פעולה יכולה להיות הפסדית, היא תמיד שואפת להיות רווחית. הרווחיות היא כל כך מובנית בטבע הפעולה עד שיתכן שאנחנו אפילו יכולים לומר כי גם כשאדם מפסיד בלימודו זמן הוא מרוויח - במקרה זה, ידע.

אם יבוא ההוגה המתנגד ויאמר לגבי ענין זה כי כאשר גישה זו אומרת שאדם מרוויח בכל מקרה, זה מבטל את משמעות מושג ההפסד ניתן לומר כי: א. זו בהחלט תיאוריה שיש בה ענין והיא נראית נכונה, במיוחד על רקע תפישת יקום נדיב. ב. ההפסד הוא הקשרי, כלומר: ניתן לראות את מושג ההפסד כקיים בהקשר מסוים ואת מושג הרווח כבעל קיום מטפיסי, נוסחה שמאפשרת את קיום העובדה שלעיל ללא סתירה.

הרעיון של ראיית רווח כמטפיסי מעמידה את ההפסד באור של דברים השייכים לרובד נמוך יותר. הדבר מצהיר כי ההפסד מייצג את חלקיות המציאות ואילו הרווח את התמונה המלאה. היהדות מכוונת לכך כאשר היא מגדירה את פעולת האל כחיובית וככזו הנעשית תמיד למען הטוב.

בהקשר זה, גם המוות נמצא בסימן שאלה מבחינת ראייתו כהפסדיות. אל מול המצבים הרבים שבהם המוות הוא עונש (ומדובר במוות שנגרם, בדרך כלל, תוך אלימות, מחלה וכאבים) העובדה שהמוות צפוי לכל – וגם הצדיקים נפטרים מן העולם – מציינת כי המוות הוא חלק הכרחי בתהליך הקיום של הנפש בעולם, מבלי להוקיעו כרע מבחינה מטפיסית. זולת זאת, גם מבחינה לוגית קשה להגדיר מוות כהפסד, מכיוון שכאשר אדם מת אז אין קיום למהות המפסידה; בכדי לומר הפסד חייבים שני חלקים: מהות וחוסר שיש לה.

עם כל זאת, ההקשר המעשי של קיום המצוות מהווה הצהרה קבועה כי במימד הקיום הכולל, זה שמכיל את "העולם הזה" אך משתרע על כל העולמות וכל הזמנים ואינו מוגבל לחיי הגוף של האדם, נערכת רשימה מדויקת של הרווחים שהשיג כל אדם מהפעולות שביצע בחייו ובמיוחד של "נקודות הזכות" שאותן צבר בשל קיום המצוות, שנחשבות לפעולות החיוביות והמוסריות שיכול אדם לעשות בחייו. גישה זו מבוססת, רעיונית, על היות קיומו של היהודי, בכוח, קיום רווחי, שכל פעולה מפעולות החיים של האדם יש בה אפשרות של רווח.

פילוסופית, מעידה גישה זו על התאמה שיש בין היהדות לרעיון הרווח המטפיסי, כלומר שיש ביסוד הקיום הכללי, של האדם, של העולם ושל האל משום רווח.

נתונים נוספים