הפוליטיקה של האתאיזם

הפוליטיקה של האתאיזם

אתאיזם – כמו הדת – יכול להיות מבוסס על אמונה מיסטית או על תבוניות. אדם המגדיר את עצמו כאתאיסט אינו שווה ערך אוטומטית למי שמחזיק באמונה באל. האתאיזם – העמדה הרעיונית הגורסת שאלוהים איננו קיים – איננו יכול להיתפס כבעל מעמד של מסקנה חיובית, כזה שקיים במחשבה לגבי מהות קיימת. האתאיזם הוא שלילי במהותו – ואף כי כדי לשלול את קיומו של משהו שומה על השולל להצביע על חוסר אפשרות לקיומו (כמו, למשל, על סתירה בהגדרתו) הוא מהווה הצהרה על אי קיומה של מהות ולא על קיומה.

משמעותה של שליליות בהקשר זה היא שאת הכרזתו של אדם ישר על אי הכרתו באלוהים אין לראות כהצהרה בעלת מעמד רעיוני או כשוות ערך למסקנה פילוסופית אלא רק כביטוי למצב הכרתי אישי עובדתי, כלומר לכך שהוא באמת איננו מכיר מהות כזו במציאות עולמו. במובן זה, גם המצטרפים לעמדה אתאיסטית – כמו אמונית – שלא על יסוד חשיבה הגיונית ומסקנות לוגיות אינם יכולים להיחשב כבעלי משקל מהותי על כף המאזניים המטילה את כובדה לטובתו של רעיון האלוהות או נגדו. למעשה אין היא מהוווה יותר מאשר תוספת כוח חברתית-פוליטית לעמדה זו או אחרת בחברה, כאשר בסוגיה זו אין מקום להכרעה שאיננה מבוססת על השכל.

יש בין הלא-מאמינים אשר גיבשו עמדה פילוסופית אתאיסטית הדוחה אפשרות לקיומו של אלוהים או רואה באמונה משום עמדה פוליטית, אשר כנגדה מציבים הם אף את האתאיזם שלהם כהתנגדות ברוח זו. אך לא כל אי אמונה היא תוצר של חשיבה. סביר הרבה יותר להציג דווקא את האמונה כתוצר של פעולת שכנוע או חשיבה ולו רק מכיוון שמדובר במצב פעיל וחיובי של ההכרה בעוד שחוסר האמונה, שהוא היעדרן, אינו כזה.

בימינו אין מושג האלוהים משוחרר מבחינה פוליטית ולכן הוא מתפרש תמיד בהקשר הפוליטי של רצון הקבוצה הטוענת לקיומו, שטוענת כי הוא תומך ברעיונות שלהן היא מטיפה. לפיכך עובר העימות בנושא האל מהשדה המטפיזי, שבו ראוי שיטופל, לשדה הפוליטי, שהוא שונה לגמרי. לעתים קרובות רואים האתאיסטים המוצהרים את האמונה באלוהים כהצהרה פוליטית המהווה הודאה ברצון בפייתם על המאמינים הדתיים, המחזיקים במחשבה שאלוהים קיים, את דתם, אמונתם ודעתם.

לכן, לפחות מבחינה עקרונית, אין האתאיסט שונה מן המאמין הדתי, אם שניהם חפצים לא רק להשפיע על מתנגדיהם שיקבלו את עמדתם, אלא שנראה להם שניתן לעשות זאת שלא באמצעות השכל. מבחינה זו לא די בכך שהדרך לאמונה – אתאיסטית או דתית – איננה מזוהמת בכפיה; אחרי הכל יכול אדם להאמין בשקר גם בגלל חוסר הבנתו שלו את המציאות. לפיכך, הדרך הנכונה לאמת איננה יכולה לעקוף את השכל ושומה עליה להבחין בין אי הוכחתו של קיומו של דבר לבין הוכחת אי קיומו. רק הראשונה, אם היא נעשית באופן תקף מבחינה הגיונית, יכולה לבסס אתאיזם מציאותי.

נתונים נוספים