הבעיה המשפטית ופתרונה

 

הבעיה המשפטית ופתרונה

איך להציל את ה"חשופים בצריח"

האשמתו בחו"ל של קצין חיל האוויר של צה"ל בהפצצה לא מוסרית של שכונת מגורים בעזה נפתרת מבחינה משפטית בחוק הבינלאומי הקובע כי המעשה צודק. אך אף על פי כן הוגשה התביעה – והתקבלה – כמעשה לגיטימי משפטית ומוסרית.

מדוע ולמה? כי תביעה זו הוצגה בצמוד למסה עצומה של תעמולה נוצרית-שמאלנית, אשר מערערת את יסודות המוסריות המוסכמת של מעשה זה – ולגבי גופים משפטיים רבים יש בתביעה כזו משום הצדקה, על אף הפתרון המשפטי שלעיל; גוף מסוג זה הוא כל מערכת משפטית אשר עצם הגשת תביעה כזו במסגרתה נראית לה לגיטימית - מה שמכניס להגדרה כמעט את כל הממסד המשפטי של מדינת ישראל והעולם המערבי, הכפופים, רעיונית, לפילוסופיית המוסר הנוצרי השולטת בתחום המוסר במערב.

ההוכחה לכך היא שהנאשמים המסויימים ואלה שנמצאים בצד הנאשם – החל בקצין עצמו וכלה ברבים שהיו מעורבים, בצורה זו או אחרת, במעשי המלחמה של ישראל - נמצאים אף הם במצוקה רבה; כאמור לעיל, לצד הפתרון המשפטי מתקיימות בעיות מוסריות הנתפשות על ידי התרבות המערבית כלא פתורות: על אף העובדה שפעולות צה"ל תואמות, אמנם, את אמנת ג'נבה ואמנות דומות שעליהן חתומות רוב האומות הקיימות על הכוכב, אין אפשרות מעשית להתעלם מכך שבלחצו הגובר של השמאל נפתחות – במיוחד באירופה - אפשרויות משפטיות נוספות רבות לפני כל מי שאינו מקבל את תכנן של אמנות אלה. זהו הפתח המשפטי, המאפשר תביעות רבות נגד ישראל ו/או נגד כל מי שנמצא לצידה. דבר זה הופך את הלוחמים נגד האוייב בישראל ל"חשופים בצריח" מבחינה מוסרית ומשפטית כאחד.

כי הבעיה, ביסודה, היא מוסרית יותר ממשפטית – כי המשפט הבינלאומי הנוגע למלחמה מעולם לא עמד באמות המידה של השמאל הנוצרי. השמאל הנוצרי – או, למעשה, השמאל, שהוא נוצרי במוסריותו – מעולם לא היה תואם-מציאות עד כדי להסכים עם הרעיון של הריגה מוסרית. במלחמתו נשען מחנה השמאל, מאז ומתמיד, על איסור נוצרי גורף להריגה ואינו רואה, עקרונית, שום הבדל בין הריגה לרצח.

זהו, למעשה, היסוד לכל תביעה נגד מי שהרג, בעת מלחמה, אף מתוך הגנה עצמית, כי גם הריגה מונעת, כמו הריגה למטרת הגנה עצמית, לא קיבלה מעולם את אישורו המוסרי של השמאל הנוצרי. הפתרון הרגשי, הלא-רציונלי, של השמאלנים-נוצרים לבעיה הפרגמטית של הסתירה הזו, הוא להוציא את המוסר אל מחוץ לתחום המשפט: להתעלם מההיבט המוסרי של פעולות המנצחים (במערב) – זולת מקרים פרטיים מסויימים (כמו, למשל, שמדובר ביהודים-ישראלים). המסקנה: כל המערכת המשפטית הנוצרית-שמאלנית איננה מבוססת על המציאות אלא על רגשנות סובייקטיבית, כלומר: היא איננה צודקת.

במובן זה מהווה המשפט הנוצרי-שמאלני לא רק מטרד משפטי של מדינת ישראל ואנשי צבאה אלא – ובעיקר - את האוייב המוסרי הראשי של המוסריות האנושית: לא רק שהוא דוחה את המוסריות המציאותית, המאפשרת לחף-מפשע להתגונן ולהשיב מלחמה שערה במסגרת הצדק, אלא שהוא גם מצהיר על נקודת היפוך מושגית-מוסרית, ההופכת על פניהם את כל ההנחות המוסריות שביסוד הצדק המציאותי: היא מצדיקה את הרוצחים, משחררת אותם מהאחריות ליזימת רצח ומאשימה את החפים-מפשע בכך שנסיונות הגנה העצמית שלהם הם מעשי רצח ופשעי מלחמה.

עובדה היא כי אף הארגונים הבינלאומיים האירופאים אשר, רשמית, מצייתים לאמנות הבינלאומיות הנוגעות לפעולות בזמן מלחמה נגד יוזמיה, מצייתים אף הם למוסר הנוצרי. ככאלה, הם אינם אוצרים די כוח מוסרי כדי להתנגד למפתח המוסר הנוצרי שבא לידי ביטוי במלוא עצמתו בתביעותיו העכשוויות של השמאל; תביעות אלה מתעלמות מצרכי ההגנה של הצד הצודק במלחמה, מבטלות את ההסכמים הפרגמטיים שנוצרו במערב בעת מלחמותיו בנות מאות השנים, ומתבססות על האיסור הנוצרי המקורי, אשר מציג עצמו כענין מצפוני ודן את מעשיו של המתגונן לשלילה ביחס ישר לעצמתו הצבאית. בהקשר זה, מהווה ההשקפה הנוצרית שלעיל גזר דין שלילי על הצד החזק. בהקשר זה ינצח הצד שיצליח להציג עצמו כחלש, אפילו אם הוא הרוצח ויוזם המלחמה. מצב דברים זה מאפשר לתובע לדעת מראש מה יהיה פסק-הדין המשפטי, פשוט עפ"י עצמתו היחסית של המעורב. דבר זה מטיל עול כבד מנשוא על כל מי שחפץ להתגונן מפני תוקף. מצב ענינים זה הוא בלתי אפשרי מבחינת הצדק המוחלט, שכן, כאמור, הוא שולל מראש את הצד החזק, המנצח בעימות, מבחינה מוסרית.

מול מגמה משפטית זו, אשר איננה תואמת מציאות, יש מקום להציב בית משפט אחר, שונה, אשר ייתן תשובות מציאותיות לבעיות מוסריות מעשיות, מבלי להסתבך במכשלות המוסר הנוצרי, ומתוך התבוננות מקיפה על עובדות המציאות.

המערכת המשפטית שהוכיחה את עצמה במשך זמן רב כמסוגלת לכך היא המערכת המשפטית היהודית.

בית המשפט היהודי הוכיח את עצמו במשך דורות רבים ככזה המסוגל לשלוט באופן אובייקטיבי בהקשר האובייקטיבי של המציאות, ללא משוא פנים לשיטת מוסר הדתית הנוצרית – או של דת אחרת. בית המשפט היהודי אינו מבוסס על התעלמות מהרובד המסורתי אלא להיפך: על ידי לקיחתו בחשבון של הציווי המרכזי שלו: התייחסות למציאות. זו משמעותה המעשית של ההנחייה "צדק צדק תרדוף".

המוסר ומערכת המשפט היהודיים הם מציאותיים באופן מלא; במובן זה, בית המשפט היהודי הוא תואם מציאות. הוא כזה בעצם לקיחתו בחשבון, לצורך החלטה, את כמות העובדות הגדולה ביותר. בניגוד למפתח המוסר הנוצרי, אשר פועל לאורה של הנחה לא-מציאותית ולא-רציונלית, לוקח המשפט היהודי בחשבון רק את העובדות המציאותיות הרלוונטיות לנושא הנדון. התוצאה היא הצדק הטוב ביותר שניתן להשגה.

התביעות שמופנות היום, בין היתר על ידי ישראלים, לפתחי גופי משפט בינלאומיים, מעניקים להם מעמד של צדק אוניברסלי על אף שהם נוצריים ביסודם. לעומת זאת, המוסר היהודי והמשפט היהודי מעולם לא קיבלו בין הישראלים או בעולם כולו מעמד אובייקטיבי של ממש – וקל וחומר אוניברסלי - בנושא הטיפול בצדק.

בהנחה שהמשפט היהודי הוא בעל ערך אוניברסלי, יהיה בית משפט בינלאומי יהודי הפתרון והתשובה לשוקת השבורה המשפטית המיוצגת בימינו על ידי המערכת המשפטית שלעיל.

נתונים נוספים