הערכים הפוליטיים של ההשכלה

 

הערכים הפוליטיים של ההשכלה

לאור ההבדל בין הנצרות ליהדות

תקופת ההשכלה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפילוסופיה של המאה ה18, העניקה לעולם ערכים פוליטיים חשובים, הבאים לידי ביטוי במושגי הממשל, זכויות האדם והחוזה החברתי, שמקובלים כמושגי יסוד נאורים שמדינות העולם נדרשות להם כדי לבסס ממשלים צודקים בעולם של היום.

אך אין די במושגים כשלעצמם ויש גם בלבולים וטעויות רבות בדרך ליישומם הראוי. חלק גדול מאלה נובעים מעצם העובדה שמושגים אלה צמחו בסביבה רעיונית נוצרית, מתוך מאבק שחרור ממסגרות פוליטיות שהושפעו מן הנצרות ונתמכו על ידה.

דבר זה הביא לכך שרעיונות דומים נתפרשו בצורה שונה זה מזה ולעתים אף הפוכה. במיוחד בלט הדבר בשני מאבקים מובהקים ונודעים של שחרור עמים שהתרחשו במאה ה18: המהפכות האמריקנית והצרפתית. בראשונה השתחרר העם האמריקני מאחיזת המלך הבריטי ובשניה נפטרו הצרפתים ממלכם שלהם. בשני המקרים התנערו עמים מעולה של עריצות, אך בזמן שבו המהפכה האמריקנית יצרה מצב של חופש וביססה תשתית לחוקה המגינה על זכויות האדם, הביאה המהפכה הצרפתית לשלטון טירור מחריד.

ניגוד עצום זה, שבו הביאו רעיונות דומים חירות מחד ועריצות מאידך, אפייני להבדל העקרוני שבין אמריקה ואירופה מנקודת המבט של שליטת הדת הנוצרית: בזמן שבו אירופה היתה, מנקודת מבט זו, ארץ כבושה, יכלו יושביה להשתחרר מעולה של המלכות אך נותרו, למעשה ומבלי משים, שבויים בהלכי רוח נוצריים מובהקים כשמדובר בסדרי שלטון – מה שהוביל למלחמת אחים, לשפיכות דמים פנימית נוראה ולמושגי יסוד מעוותים אשר נמצאים בניגוד לחירויות היסוד של האדם. בארה"ב, לעומת זאת, יכלו תושבי אמריקה לערוך הפרדה טובה יותר בין דת למדינה (ולכן לשמור את הנצרות רחוק יותר מארגון סדרי השלטון) כי הציבור האמריקני היווה ערב רב של אנשים שמאמינים בדתות רבות יותר זולת הנצרות ולכן, נכון לאותה עת, לא החזיקה הנצרות בעמדת השפעה דומה לזו שבה החזיקה באירופה.

אך עובדה זו כשלעצמה מכוונת אותנו לאחת מטעויות היסוד של ההשכלה, שהיא הבלבול בין סמכות דתית לפוליטית. דבר זה הוא תוצאה מובהקת של העריצות הנוצרית והתאמתה לעריצות הפוליטית העולמית של אותה תקופה. הנצרות היא עריצה בטבעה, והיא משתמשת בפוליטיקה האנושית (ובמיוחד בהיבט העריצותי שלה) כדי להגדיל את השפעתה ואת גודל קהילתה העולמית. אך היהדות איננה עריצה; בניגוד לנצרות, המצהירה על הפרדה בין מלכות השמיים למלכות האדם, אך ממליכה מלכים כרצונה, כלומר דואגת למשוך בחוטים ולקבוע סדרי שלטון כפייתיים עד כמה שאפשר – הרי שמנקודת מבט יהודית, הדת איננה גורם פוליטי כפייתי אלא יסודה הרעיוני של חברה, הפתוחה לבחירתו של היחיד. בניגוד לנצרות, היהדות איננה מסיונרית בטבעה, איננה עוסקת בהפצה פעילה של רעיונותיה וקל וחומר שלא בכפייתם. הדת היהודית מניחה בידי יחידיה מאגר ידע ונסיון, ספריה של אמיתות, המבוססות על מחשבה של דורות, והפתוחה לבחירתו של היחיד לכל צורך – כולל זה של בניית חברה מתאימה.

כך, ההבדל היסודי בין הרעיון הדתי היהודי לבין הנוצרי הוא רעיון החירות, המבוסס על בחירתו החפשית של היחיד האנושי. אך על אף שרעיון יהודי זה מקדים, הסטורית, את רעיונות ההשכלה, אין דבר זה נפוץ בציבור. יתרה מזו, דבר זה בא לידי ביטוי בטעות השגורה של ישראלים רבים, המתנגדים ל"כפיה דתית"; חלק גדול מהם, המושפעים מהרעיונות הפוליטיים של עידן ההשכלה, מתנגדים לרעיונות היהדות על אותו יסוד שהביא להתנגדותם של המשכילים הנוצריים לכפייתה של הדת הנוצרית – כאילו היו רעיונות היהדות תומכים בכפיה אף הם.

טעותם מבוססת על כך שהם אינם מבחינים, עקרונית, בין הערכים שעומדים ביסוד דתות אלה – ובתוך כך גם לא בהבדל שבין הערכים הפוליטיים שלהן.

על יסוד הרעיון המוטעה שהיהדות, כמו הנצרות, מעוניינת או מתירה כפיה של בני אדם לציות לחוקי אמונה שאינם מחזיקים בה, מאשימים מתנגדי הדת היהודית בישראל של היום את היהדות בכפיה דתית(*). למעשה, היהדות היא החברה שבה מיושם באופן מושלם הרעיון שהחברה המאורגנת היא מכשיר שנועד לשרת את עניניו של היחיד. דבר זה ניתן ללמוד קודם כל ברמה העקרונית מהסיפור התנ"כי המתאר את בקשתו של העם מלך כדי שישרת את צרכי הבטחון שלו(**) ובכל הנגזרות המעשיות לאורך ההסטוריה הארוכה של העם היהודי, החל מימי המלכות העתיקה וכלה בדרך ניהול הקהילות היהודיות עד ימינו.

לפיכך, אם, לצורך חקירה ולימוד, מחפש המשכיל של ימינו (ולא יהודי בלבד) את השדה שבו מיושמים הרעיונות הפוליטיים של ההשכלה בצורה הטובה ביותר, אז המקום הנכון שבו עליו לחפש יישום זה הוא היהדות. ברעיון היהודי ובהסטוריה של היהדות ימצא החוקר שפע של מידע וחומר למחשבה הנוגעים למושגי היסוד הפוליטיים; אין ספק שלצורך לימוד מעשי יישומי של מושגי השלטון עצמי, החוזה חברתי וזכויות האדם מאגרי הידע של היהדות הם הגדולים, האמיתיים והמתאימים ביותר ללימוד האנושי. מבחינה זו, הם גם המתקדמים ביותר.

כשמעמידים אנו את אלפי שנות הנסיון בממשל נאור של היהדות מול מאתיים השנים של העולם הנוצרי בתחום זה, אין ספק שהידע שיש ליהדות להציע עולה בהרבה על מה שיש לעולם הנוצרי להציע. בכך יש להסביר את מיעוטן עד כדי היעדרן המלא של האלימות והכפיה שמופעלים בתוך היהדות ולעומתם את ריבויין בעולם הנוצרי. באמצעות ידע זה יכולים אנו – והעולם כולו – להפוך את סדר ההשפעה ולהציב את היהדות כמורה ואת הנצרות (ביחד עם שאר הדתות, התרבויות והעמים) כתלמידתה.

(*) בהקשר זה, יש מקום לציין כי חלק מהממלאים את מצוות הדת בישראל של היום טועה אף הוא במחשבה שהיהדות תומכת בכפיה, כי הוא רגיל בכך שדתיים מעורבים בפעולות הכפיה של המדינה. אך, למעשה, הוא מתבלבל בין זכותו הלגיטימית של בעל צד א בחוזה לכפות את צד ב למלא את חלקו בו (לאחר שהסכים עליו וקיבל תמורתו את התשלום שביקש) לבין חוסר זכותו של אדם אחד לפגוע בזכות הבחירה והאמונה של אדם אחר על ידי כפייתו לעשות משהו המנוגד לרצונו. (דוגמה מובהקת לכך היא דרישתן של מפלגות דתיות את מילויים של חוזים פוליטיים שנחתמו עימן (כמו, למשל, הקפדת השלטונות על שמירת שבת) והצגת דרישה יסודית זו על ידי גורמים פוליטיים כ"כפיה דתית").

(**) בהתאמה לרעיון זה, הפילוסופית אין ראנד הגדירה את תפקידו של השלטון במדינה ראויה כשמירה על זכויות האזרחים ובכך איחדה בין הטוב שבתפישת הממשל הנאור עם תפישת זכויות האדם כפי שפותחו בתקופת ההשכלה. אחדות זו של שלטון וזכויות קיימת ביסוד הרעיון היהודי.

נתונים נוספים