הרוח והחומר שבמלחמתנו

 

הרוח והחומר שבמלחמתנו

בימינו זה נראה יותר ויותר כי לאט, אבל בטוח, מחסלים אותנו אויבינו.

הם עושים זאת בחומר וברוח, וממשיכים להפיל בנו חללים מחוץ ומבית, אם בכוח הזרוע האלימה של בני דתות זרות ואם בכוחן של תורות שקר.

המשותף לכל אלה הוא טענתם לצדק; בשם הצדק הם באים לקרב אותנו אל הצדק כפי שהם רואים אותו: חלק מהם רואה אותו בשדות הנמצאים מעבר לגבול החיים עלי אדמות, חלק רואה אותו במימד הנמצא מעבר לעושר חמרי ולאושר ארצי, וחלק אחר דוגל בצדק הקיים מעבר לאמיתות מוחלטות שאנו מאמינים בהן מאז ומתמיד.

נצח ישראל ממשיך לא לשקר, אבל מחיר הגאולה העתידה הולך ועולה, כשהוא ונגבה בדם היקרים לנו, בני עם ישראל הנופלים מדי יום בידי בני עמלק מבית ומחוץ, חפים מפשע בידי רוצחים ופושעים המסייעים להם.

אך המלחמה האמיתית המתחוללת מסביבנו – ואשר תוצאותיה יקבעו גם את גורל העולם כולו – היא מלחמת הרוח והחומר, של הרוחני בחומרני.

היהדות, הכוח העיקרי של הרוח בעולם, שקועה היום בביצת טעות החומרניות. אלה המתקיפים אותה לבושים ב"תחפושת פורים" של לוחמים למען הרוח. במלחמתם נגד היהדות הם טוענים להיותם מושיעי הרוח ומציליה – אך הם אינם מסוגלים לנצח את מה שהוא אמת עובדתית: שהיהודים, על כל טעויותיהם, צועדים את מצעד נצחון הרוח בעולם.

מדוע מצליחים אויבינו ומנהיגינו המדיניים נוחלים כשלון אחרי כשלון במלחמות העולם שלהם? אויבינו מצליחים בכך כי מלחמתם היא רוחנית וכי מנהיגינו-כביכול מתבוננים בעולם בעיני חומר. עיניים אלה טחות מלראות את הדרך המתוחכמת שבה אויביה הרבים של היהדות – הנוצרים, המוסלמים, הניהיליסטים, הברברים, הסוציאליסטים והשמאלנים – מציגים את עצמם כתומכי רוחניות ואת היהדות כבוגדת ברוח וכתומכת בחומר.

הנשק החזק ביותר העומד לצידם של צוררי ישראל מאז ומעולם הוא ה"כוונה הטובה". משריצפו את דרכם בהרבה אבני קלע של "כוונות טובות", קשה ביותר לגבור עליהם, במיוחד אם אין המגינים שעל החומה מחזיקים בשום נשק שיכול להתמודד עם הרעל הזה, שהשחית את העולם כולו מזה אלפיים שנה ומכוון כעת נגדנו.

והסיבה העיקרית לחולשה זו של היהדות היא היותה מקורו של הרצון הטוב האמיתי – הרצון לתקן עולם. רצון טוב זה נמצא ביסוד הרוחניות האמיתית, המציאותית, של היהודי, אלא שהוא התרחק ממנה ומתקשה לשוב ולראות את צדקתה במציאות. כשלונו הגדול של היהודי היה בכך שהוא נכנע לאמונתו של הנוצרי, אשר גרס כי מהות הרוח מנותקת מן החומר. אמונה טפלה זו היוותה את השורש לשרשרת הפסדים שבה הפסיד העם היהודי את בכורתו המוסרית על הרוח המעשית והפקיר אותה, מאז ועד היום, לידי גזלנים. צחוק הגורל הוא שהדבר שבו האשימו אותנו תמיד אוייבי היהדות יותר מכל, היה הגזלנות.

מאז ועד היום נסב ציר המלחמה נגד היהדות על "גזלנותה" כביכול; כאן, במקום שבו הצליחו בני העם היהודי לבנות התנגדות חמרית עזה, בראות אויבינו כי אינם מצליחים לגבור עלינו מבחינה חמרית, הם עברו למלחמה מעשית יותר ומסוכנת יותר: מלחמת הרוח. זו באה לידי ביטוי בהאשמה בתאוות בצע, בחמדנות ובגניבה את העם האחד שהכריז על אלה כלאווים וחרת אותם על לוחות ברית קיומו כעם.

באלה, מבוססת זהותו של העם היהודי על קדושת מושאי רכושו וקניניו בעולם החומר. אויביו של עם ישראל, בהטעייה מתוחכמת ורשעית של האנושות כולה, הציגו את הדברים כהצהרה יהודית על חמרניות. כך, בשל הטעייה, הפכה הקניניות – השאיפה לקנין, הכבוד לקנין וההגנה עליו – לחטא.

כך הפכה הרוחניות, בעיני חלק גדול מהאנושות, למהות עקרה; מלוא משמעותה של הרוחניות האמיתית, כפי שהיא מיוצגת על ידי היהדות, וכמו שפועלת הרוח שביסוד העולם, היא פעולה בחומר. הצגתה המסלפת על ידי הנצרות כריקה מחמריות, יצרה את הרושם שרוחניות היא ערך מנותק מחומר – וכך נסללה הדרך להוקעתה של היהדות כקשורה לעולם החומר ובכך כחוטאת.

יחד עם זאת, נפתחה בכך הדרך לתפיסות רוחניות מנותקות מן העולם, המתהדרות בכך שאין הן מגובות בעובדות. מאז ועד היום, אין איש דורש מן המוסר להיות מעשי, איש אינו מעריך את התועלת החמרית שמביאה היהדות לעולם – והרווחיות היא שם דבר לרוע. כך קרה שבני העם היהודי, המעשירים את העולם, נתפסים על ידי רבים כמנצלים – וזהו גם יסודה הנפשי של האנטישמיות שבאמצעותה מותקפים היום יהודים בעולם כולו

כל שליט בעבר ידע שדווקא כאשר ידו על העליונה נגד אויביו עליו להיות דרוך יותר ולהיזהר יותר ממלחמה נסתרת – מרעל, מפגיון בגב ומלחשים רעים. במונחים של ישראל של היום מדובר גם בבוגדים, במרגלים ובמוסרים, אשר פועלים בכוח אמונתם הטפלה שהרס הזהות היהודית הוא הדבר שיציל את היהודים. הם אינם רואים את הערכים שנגדם הם פועלים כערכי יסוד של הזהות היהודית, אך כאנשי חומר הפועלים נגד הרוח, הם מזיקים לענין היהודי ככל שהם פועלים למען ערכי החומר.

אנשי החומר אשר בקרבנו מאמינים כי הקיים במציאות אינו אלא גופני וכי אם נדבוק בהצלת גוף העם נוכל להתקיים בבטחה ללא רוח. אי הערכתם את מצוות הדת, את הרכוש הפרטי ואת פעולת האדם למען רווחה בעולם הזה, נובעים כולם מאותו שורש משותף, חמרני, הצד השני של הניתוק בין חומר לרוח. הצורה העכשווית של האמונה בחומר – ומתוך כך בגוף – היא השמאל, המיישם את הפילוסופיה המטריאליסטית, אשר, כמוה כשמה, מהווה סוכנת של כוח החומר במציאות.

המטריאליזם החדש, המפריד בין הגוף לרוח, מציע להציל את הגוף באמצעות הקרבת הרוח, כפי שבעבר הציעה הנצרות, מולידתו של מוסר ההקרבה, להציל את רוחנו באמצעות הקרבת גופנו. בהתאמה לרעיון זה, מציעים לנו אנשי ורעיונות השמאל להתפשט ממה שמבטא את רוחנו – ושהוא רואה כערכי חומר: ארץ, רכוש, מקדש, מצוות - כדי להציל את חיי גופנו. זוהי מזימה ברורה נגד קיומנו הרוחני ולמעשה קיום רוחנו.

מלחמתו של השמאל נגד היהדות מתבצעת במגוון היבטים, החל מההיבט הדתי, שבו מתלבש השמאל כחילוני האנטישמי המתנגד לכפיה דתית, וכלה בהיבט הלאומי, שבו מציג עצמו השמאל כמתנגד ללאומנות ולעריצות פשיסטית.

באמצעות מצג שווא של כוונות טובות מוצהרות, המסוות את כוונות הדיכוי וההשמדה של זהותנו, פועלים אויבינו הרוחניים, כלומר האידיאולוגיים, לתכלית הצלתנו-כביכול, כלומר להצלת חיינו, באמצעות אבדן זהותנו, כלומר מה שמייחד אותנו כמהות אובייקטיבית, אם כעם ואם כיחידים. מצויידים בכוונות טובות הם מטעים את כל מי שעומד מולם (וזה כולל גם את עצמם) לחשוב כי פעולותיהם אלה יועילו לקיום הטוב בעולם.

אחד ההיבטים של מלחמתם הכוללת הזו הוא התבססותם על הפרדה וניגוד בלתי אפשריים בין ערכים שעצם הנסיון להפרידם, כמו ההפרדה בין הגוף לנפש, משמעו כשלון החיים ומות הגוף. דבר זה מתרחש במלחמה הנוכחית ברבדים שונים, החל משאיפה לשלום עם רוצחים, אשר "משחררת" רבים מבני עמנו מארץ החיים, דרך ההזיה של קניית בטחון במחיר של גלות מבית, אשר ממלאת את ארצנו בפליטים אומללים וחסרי-בית, ועד לנסיון הנואל לרכישת חופש אזרחי דרך כפיית עולו של חוק עריץ על כלל אזרחי ישראל, נסיון המייצר עם של בני אדם רמוסים, רצוצים ונדכאים.

בראש מצעד האיוולת של נסיון ההפרדה בין זהות למהות מתנוססת האמונה הטפלה ב"שלום"; זו מעמידה בראש המחנה את הדוגלים בתפישה מעוותת ומנותקת ממציאות של מושג זה, וכמו במקרים רבים של מאמינים באמונה טפלה – או, נכון יותר, של מכורים לסמי הזייה – אין תפיסה זו נבדקת במבחן עובדות המציאות, כדי לאשש אותה.

שליטי ישראל, כבולים בתפישת החומר שלהם, לא רק שלא השכילו לראות את מה שמאחורי המליצות הנבובות לגבי השאיפה לשלום, שאויבינו מפריחים מזה שנים רבות – אלא שטחו עיניהם מראות אף את העובדות הנוגעות לתכליתו הסופית של האוייב. בפסלם אותו במומם, בתפישת החומר המשותפת לשניהם, הם מאמינים כי משאת נפשו היא שטח זה או אחר, נשק או כסף. כמו כל חמרן אדוק, העובד לאלילי החומר, הם אינם מבינים מה שמבין האוייב – שהחומר אינו אלא אמצעי להשגת המטרה הסופית.

ומטרתם הסופית של אויבי ישראל היא רוחנית: השמדת העם היהודי.

מנקודת המבט של מימד הרוח, אין יהודיות כרוכה בקיום מודעות לה או מותנית בה; אויבי היהדות אינם מבחינים, כפי שמבחינים רבים מן היהודיים, בין דתיים לחילוניים. אף הנאצים, בפעולת האיתור וההשמדה שלהם אחר יהודים, ראו את ההיבט היהודי של אישיות היהודי כקיים בו דורות לפני קיומו כאדם יחיד עלי אדמות. בתפיסה זו הוכיחו אנשי חומר אלה כי הם פועלים נגד היהדות במימד רוחני.

(ויהיו שישאלו: מה לנאצים ולחומר? או למימד רוחני? התשובה לכך נמצאת בעובדת היותם של הנאצים אנשי שמאל מבחינה פוליטית – סוציאליסטים – וככאלה צאצאיה של הנצרות, האוייבת הרוחנית הותיקה של היהדות, שהתחילה מלחמתה ברוחניות כתומכת באלילות, וסיימה אותה כמייצגת החמרניות החדשה במטריאליזם, בסוציאליזם ובשמאל.)

אף כי הם אינם מודים בכך כלפי חוץ, הנוצרי והמוסלמי, בניה הסוררים של היהדות, רואים אותה כרעה. המלחמה נגד הרעיון והעם היהודי, היא, מנקודת מבטם – כפי שהיתה אצל המחזיקים בתיאוריה הנאצית – מלחמה קדושה ברוע עלי אדמות.

כוחות האופל האנושיים, המעוניינים בהשמדת היהדות, השתמשו, לצורך הגשמת תכליתם, בנמוכים שביצרי אנוש, בגורמים החייתיים הירודים ביותר האפשריים ליצור האנושי – אך גם לא בחלו בשימוש בגבוהות שביכולות הרוח האנושית: תיאוריות פילוסופיות, אסכולות באמנות ושיטות מדעיות מתוחכמות. זולת הפניה נגד היהדות, הקו המשותף לכל אלה היה האליליות, מה שבמונחים מודרניים בא לידי ביטוי בהפרדה בין רוח לחומר או, במלים אחרות, באמונה בקיומו ובשליטתו של אליל החומר.

העם היהודי מסמל את הרוח האנושית במובן העמוק והגבוה ביותר שלה: עמוק, כי, כרוח הדברים, הוא נמצא ביסודות העולם והתרבות העולמית גם יחד; גבוה, כי הוא מגדיר המטרות הנשגבות ביותר שלה. אך קיומו של הרוח, שהוא, בין השאר, היחס בין המופשט למוחש, בין מה שיש למה שעתיד להיות, בין המהות לתכליתה הייעודית, תלוי ביחס זה.

היהדות היא רוח העולם – היא הגורם הפעיל והמפעיל את העולם – והיא גם זו שתרמה את הרוחניות לעולם; מזה אלפי שנים, נמדדת תרומתה של היהדות לעולם בשפע מעשיר של תכליות נאצלות, אשר הביאה לעולם שהוא רעב לרוחניות, כדי לאפשר לו להתקיים בעושר ובאושר.

העולם מאוכלס במדינות ובעמים נטולי תכלית – מדינות ועמים שכל שאיפתם להתקיים בנוחיות מירבית; אך לא על הלחם לבדו יחיה האדם, ואף מדינות ועמים שהגשימו, לכאורה, את חזון החומר והשיגו את הנוחיות החמרנית, מוכיחות באי השקט האפייניים להם, במידת הפשיעה שבהם ובתמיכתם בעריצות ובעוול שבעולם, לצד מאבקיהם למען מטרות שליליות, כי אין די לאדם בהישג החמרי ובנוחיות הפיזית.

האדם האנושי שואף לחיים מוסריים – לחיי צדק – והוא מוכן להשיגו גם במחיר אבדן נוחיותו החמרית. האדם האנושי, הבריא, החכם והיצרני מעריך את הישגי החומר אך ורק במידה שבה הם מקדמים אותו לקראת חיים מוסריים, כי הוא יודע שרק בחיים כאלה טמון האושר האנושי.

האדם היהודי, אשר שמר במשך אלפי שנות הסטוריה על מצוות דתו, והיה תמיד יוצר העושר הגדול, שתמך בפעולתו זו בשפע העולמי, הוא היום – כמו תמיד - הסיכוי הגדול ביותר של האנושות להגיע לאושר אמיתי; אושר אנושי אמיתי, כפי שמדגימה היהדות, הוא זה הנובע מתוך חיי מוסר, המבוססים על צדק.

גם אם האדם היהודי נבלם ביכולת הפקת הלקחים שלו, עדיין ביכולתו להציע את הפתרונות השמורים עימו לתחלואי העולם. למעשה, הנבואה קובעת שהיהודי הוא הפתרון לבעיות העולם – אך אין צורך בקבלה מיסטית של רעיון זה כדי להסכים לו: די בבדיקת העובדות, ובמיוחד אלה הנוגעות לתרומה הבלתי-נפסקת של היהדות לעולם מאז ומתמיד.

דוקא בעובדת היותו נתפש על ידי רבים כל כך כטפיל, כפושע וכאחראי למחדליה של האנושות, יש משום עדות על דרך השלילה לעצמתו של היהודי: וכאשר רואה חלק כה גדול של האנושות את היהדות כמי שאחראי לשלום העולם, כדאי שהיהודים עצמם יתחילו לראות את היהדות באור של חשיבות מעשית גדולה יותר מזו שהיו רגילים לה בעבר.

מתוך היותו של היהודי, מטבעו, צנוע, אין הוא נוטה לראות את עצמו כגיבור, אך עליו לזכור כי העובדות הנוגעות ליכולת ההטבה שלו לעולם נוטות לצידו, והן מטילות עליו אחריות הדומה לזו שיש לרופא בחברה נחשלת. רופא כזה אינו יכול להתחמק מאחריותו המוסרית אל תוך מערת אלמוניות או להתכסות באיצטלה של "צניעות" מבית המדרש של ההקרבה העצמית הנוצרית; ולו רק לנוכח האסונות שהאנושות מכינה לעצמה, שומה על היהדות לזכור את מהות הרוח שהיא מייצגת בעולם ולהתחיל להניף בגאון את דגלה.

נתונים נוספים