מוסריותה של ישראל

 

מוסריותה של ישראל (*)

ישראל היא הצד המוסרי במלחמה במזרח התיכון. עם זאת, בתוך ישראל קיים ניגוד דעות לגבי מוסריותה ואחריותה בסכסוך המזרח-תיכוני. מחד, תופש חלק גדול מן הציבור הישראלי את ישראל כצד המוסרי של המלחמה – ומאידך, חלק אחר, אשר רואה את ישראל וצבאה כצד הלא מוסרי, מפריע לה, על יסוד זה, לנהל כראוי את מהלכיה.

למעשה, אף השלטון הישראלי חדור בתפישה הרואה את ישראל כצד הלא-מוסרי של הסכסוך, ביחס ישר למידה שבה קיימים בו רעיונות השמאל הלא יהודי. מחנה זה, שתופס את המציאות בדרך נוצרית מקפיד על התפישה הרואה גם את צה"ל כצבא לא מוסרי ולכן הוא איננו מאפשר לו לפעול באופן מוסרי מלא להגנת אזרחי ישראל. פעולה מוסרית כזו – הגנה על אזרחי ישראל - חייבת להתבסס על כמה עקרונות מוסריים, שמקורם ביהדות, ולפיכך מקפידים ה"נוצרים" של המדינה, שחלקם מנהלים את כוחות הבטחון של ישראל, להימנע:

א. על פעולה נגד האוייב להיות מופנית נגד ראשי האוייב – נגד היזמים, המפקדים, האידיאולוגים והפוליטיקאים שבשורותיו.

ב. אין מחוייבות כלשהי לחכות לפעולה יזומה מצידו של האוייב כדי להכות בו. (די בהצהרתו על כוונתו להתקיף את ישראל). בהקשר זה מומלץ, מוסרית, לפעול עפ"י הציווי המוסרי היהודי "הבא להרגך השכם להרגו".

ג. בשעת ביצוע התקפה על האוייב אסור לתת לאוכלוסיה הלא-לוחמת שבצדו ליהנות מעדיפות כלשהי על פני חייהם של חיילי צה"ל בשל היותה (עפ"י הגדרת טועים ומטעים) "חפה מפשע". היא איננה כזו (הסבר בהמשך).

לדאבון הלב, עקרונות מוסריים אלו אינם נתפשים כמוסריים על ידי בעלי האידיאלים המנוגדים, היושבים במרכזי השפעה על מדיניות הבטחון של ישראל, ואלה עשו ועושים ככל האפשר שלא לאפשר לחיילי צה"ל את חופש הפעולה ליישמם. בהקשר של אחת מן התפישות המזיקות ביותר, תפישת ה"חפים מפשע", יש לציין כי החפים מפשע האמיתיים בסכסוך הם אזרחי ישראל, וכי הדבר כולל את נציגיהם בשטח העימות, שהם חיילי צה"ל. כן, חיילי צה"ל, גם כשהם יוזמים פעולות התקפה, הם בין החפים מפשע האמיתיים של המלחמה הזו; על אף שהם חמושים לא הם אלה שיזמו את המלחמה, וזו נכפתה עליהם על ידי האויב.

בצמוד לכך יש להקפיד על כך שדאגתו של צה"ל צריכה להיות נתונה קודם כל לחיי כלל אזרחי ישראל (הכוללים גם את חיילי צה"ל). אזרחי ישראל הם הצד שלו מחויבים כוחות הבטחון של ישראל בתוקף חוזה, שבו מממנים אזרחי ישראל כל צרכיהם של החיילים במלחמה, המיועדת להגן עליהם. ולגבי נושא ה"חפים מפשע" יש גם להוסיף: השאיפה שלא לפגוע בחפים מפשע היא, אכן, נאצלת ביסודה ונמצאת ביסוד כל מלחמה מוסרית, אך אלה שעומדים באמת מידה זו במלחמה הנוכחית הם, קודם כל, אזרחי ישראל.

(*) מאמר זה מוגש לציבור עקב החשש והחשד שלאחרונה מקשה הפיקוד הצה"לי בפרט והפוליטי בכלל על כוחות הבטחון של ישראל לפעול בצורה מוסרית.

מנקודת מבט של צרכי הבטחון של ישראל, אסור לתת לסחף רעיוני (הבא, בד"כ, מן השמאל) לגרום להסטת מיקודנו מהעובדה שאזרחי ישראל – ובכלל זה כוחותיה הלוחמים – הם החפים מפשע האמיתיים בתמונת ההקשר המלא, שכן (כאמור לעיל), הם אלה המשיבים מלחמה אחרי שהותקפו על ידי האויב.

הצלתם של חפים מפשע הנמצאים, אולי, בין שורות האוייב ובתוך אוכלוסייתו הלא-לוחמת, היא אפשרות שניתן לבדקה רק כאשר התנאים מצדיקים זאת, ובשום פנים לא מתוך העדפה על חיי ישראלים. מבחינת סולם הערכים שהמוסר מחייב, אין ה"חף-מפשע" הערבי עולה על החייל הישראלי החמוש, המעורב בתקיפה יזומה. (חוץ מזה, אין זה מחויב המציאות שאדם שאינו משתתף בלחימה מצד האוייב הוא חף מפשע בכלל).

במדינת ישראל של היום אין השלטון מקפיד על העדפה כזו ולעתים שגורות הוא מסכן את חייהם של חיילי צה"ל כדי שלא לפגוע באוכלוסיה אזרחית פלשתינית, שהוא מגדיר כ"חפים מפשע". הגדרה זו, הנובעת מרעיונות שמאלניים, אינה בעלת תקפות עובדתית – ופעמים רבות היא פועלת לטובת האויב ו/או מופעלת על ידו לטובת עניניו הלא-מוסריים.

השימוש הקבוע והאכזרי שעושים אויבי ישראל באנשיהם הוא ניצולם ילדים ותינוקות מן הצד שלהם למלחמה, מתוך ההנחה (המוטעית) כי אלה ייחשבו בהכרח ל"חפים מפשע" שאין לפעול בשום צורה שתסכן אותם.

כמובן שיש בהנחה זו סכנה ממדרגה ראשונה לצד המוסרי במלחמה, אם יקבל אותה עליו.

בהקשר זה, יש גם לשים לב לתופעה רגשנית לא רציונלית אשר אפיינית לתעמולת השמאל, המופיעה תדיר בתקשורת: הצגה, לצורך שיפוטו המוסרי של הצופה, של תמונות מנותקות מהקשרן המלא, הכוללות ילדים, נשים וטף, שנפגעו מפעולות המלחמה.

נפוצה ביותר, למשל, היא הצגת ילדים אשר נפגעו כתוצאה מפעולות צה"ליות, מבלי להתייחס להקשר המלא של האירועים, שהם, כמעט תמיד, פעולות שבהן עוסק צה"ל בהגנה עצמית ובהגנה על עניני אזרחי ישראל מפני תוקפנות רצחנית. סוג זה של הצגה, אשר מאופיין בהתעלמותו מההקשר המלא, כלומר מהדרך שבה התפתחה המלחמה, מכוון בד"כ להאשמתו המוסרית של צה"ל, מתוך התעלמות מן העובדה שצה"ל, גם כאשר הוא יוזם פעילות צבאית, איננו התוקפן, אלא המגיב.

זו עובדה בלתי-מעורערת, בהקשר של הסכסוך המלחמתי בין ישראל לערבים, שישראל היא הצד המוסרי וצה"ל, גם אם הוא מנהל מלחמה יזומה, לעולם איננו התוקפן, כי הוא משרת את הצד הצודק, זה שמלכתחילה הותקף שלא בצדק.

ולכל מי שאינו מבין את העקרון המוסרי המעורב יש להזכיר ולציין כי העקרון המוסרי הכללי לגבי אחריות במלחמה הוא שכל האחריות על הנזק והסבל הנגרמים מן המלחמה נחה באופן מלא על כתפיהם של אלה שיזמו אותה ופתחו בה, וכי במקרה של הסכסוך במזרח התיכון מדובר בערבים, אשר יזמו באופן מלא את המלחמה כולה – החל מאלה בהם שאינם פעילים כלל בכוחות הלוחמים ושותפים בהסכמה ובתמיכה מוסרית למלחמה.

בנוסף לכך, אסור לראות את האוייב כמוסרי. אידיאולוגיה נפוצה (בעיקר בשל השפעת השמאל) שיש לנטוש במלחמה מוסרית, היא התייחסות לאוייב כאל גורם מוסרי. במלחמה שנפתחת כאשר צד אחד יוזם התקפה על צד אחר, הצד התוקף אינו מוסרי והמגן על עצמו הוא המוסרי. בהקשר זה יש להקפיד לקרוא לפעילי האוייב הלא-מוסרי בשמם ההולם: רוצחים, במידה ומדובר בפעיליו של האוייב – שותפים לרצח, במידה ומדובר בכל מי שתומך בו (כולל אנשי שמאל המביעים תמיכה מוסרית באנשי האוייב).

אל למדינת ישראל או לאזרחיה לאויביה את הפריבילגיות הנובעות ממלחמה מוסרית, שהיא מלחמתו של צד המגן על עצמו. כזו היא ישראל – גם בפעולות היזומות שלה. ואם ישראל היא מוסרית, אז אלה התוקפים אותה אינם כאלה.

נתונים נוספים