מלוכה וסנהדרין כזיווג משלים

 

מלוכה וסנהדרין כזיווג משלים

כמו ביחסים בין חתן וכלה, היחס בין מלוכה לסנהדרין הוא יחס משלים. היחס הוא למעשה, היחס בין הצורך בפעולת הגנה עצמית מיידית לבין הצורך בשיפוט נכון. את שניהם מאחד – ומפריד – נושא הזמן. פעולת המלחמה – במיוחד במקרה של הגנה העצמית – איננה נותנת בידי המבצע אותה די זמן; היא מכריחה אותו לפעול מתוך לחץ, ופעמים רבות בתגובה מיידית. לעומת זאת, לצורך ביצוע פעולת משפט ראויה לשמה, יש צורך בזמן – ומכיוון שפעולת השיפוט קשה ומורכבת וקשה להגדירה במונחי זמן, היא צריכה לזמן לא מוגבל ומוגדר מראש.

ביהדות, מייצגת המלוכה את השליטה הפוליטית, את הגנת השליט על זכויות אזרחיו, ובמסגרת זו את יכולת הפעולה שלו במרחב החומרי. בקבלה היהודית מייצגת ספירת המלוכה את יכולתו של היחיד לשלוט בעולם. אלה מתמזגים בדמותו של המלך היחיד, האדם השלם, אשר ממזג בדמותו את הגוף והרוח, את השליטה הפוליטית בעם עם השליטה המוסרית האישית במידותיו.

לשליטה נכונה בעם, בחברה ובמדינה יהודית אידיאלית, חוברת הסנהדרין, המייצגת, במהותה, את הערכים המשלימים את ערכי המלוכה לשלמות השיתוף שבין מלוכה לסנהדרין, בדרך הבאה: מול דעתו ושיפוטו המידיים של המלך, היחיד, ניצבת קבוצה גדולה של דיינים מומחים הקובעים ומחליטים, בדיונים בלתי מוגבלים בזמן, בעניינים הלכתיים. זהו האיזון בין הגוף, המבצע, לבין הרוח, השופטת – והצורה היהודית הקדומה המבססת את היחס בין רשויות השיפוט והביצוע במדיניות.

יחס זה מתקיים גם ברמת הפעולה של האדם היחיד, אשר מחד, גופו ומערכותיו הביולוגיות פועלות, מלכתחילה, כשלעצמן – ומאידך, כשירצה הרוח לשלוט בן, הוא יאכוף אותן לרצונותיו. העובדה המבססת סדר דברים זה היא הימצאותו של הידע בצורה היולית, ככוח, גם בגוף החי עוד לפני מחשבה או בזמן שבו אין מחשבה מודעת נעשית – ומאידך, הוצאתו לפועל של כוח זה על ידי מחשבה מודעת והסכמה הגיונית לאחר בדיקה, שקילה ודרישה שעורך האדם בינו לבין עצמו.

הגוף והרוח מייצגים שתי רמות פעולה במציאות – הגוף פעולה גסה, ראשונית, והרוח פעולה עדינה, משלימה. המלוכה מפעילה את הקולקטיב והסנהדרין את היחיד – כי המלוכה משרתת את הקהילה באמצעות פעולה קבוצתית הנוגעת להגנת זכויות הקבוצה באמצעות הקבוצה – ואילו הסנהדרין מבצע את העיבוד העדין של החברה ברמת היחיד, וזאת באמצעות דיון בבעיות יחידאיות, היורדות לרמת יחידת היסוד של המבנה החברתי - האטום החברתי: היחיד.

ברוח זו, המלך הוא האחראי לפעולות אשר נדרשות למשאבים גדולים מן הציבור, שיש לעתים לגייסו תוך זמן קצר בהמוניו, כמו למשל - מלחמה. והסנהדרין, כמערכת משפטית, יכולה לפעול כהלכה רק אחרי בחינה מדוקדקת של כל מקרה לגופו, וכשמדובר בבני אדם, מתוך התייחסות לפרט ולקנינו הפרטי.

על דרך המשל, המלוכה מגישה את העזרה הראשונה שנדרשת בעת פגיעה באיברים החיצוניים. מטרתה היא להציל את הנפגע ולהביאו לבית החולים. הסנהדרין היא חבר הרופאים המנתחים, והוא לבדו המחזיק ביכולת לבצע דיאגנוזה מדויקת של מצב הנפגע ומבצע את הניתוח העדין הנדרש לצורך טיפול באיברים הפנימיים. המלוכה נדרשת לצורך הגנה במקרה של מתקפה, כדי להשיג הצלה בטווח קצר. הסנהדרין קובעת אסטרטגיה מדינית לטווח ארוך - כדי להשיג, בסופו של חשבון, ניצחון מלא.

במובן זה מהווה, במיוחד ביהדות, זיווג הישויות בין המלוכה והסנהדרין, גם את הצוות שדואג בצורה המיטבית לענייני הכלל, כשהמלוכה דואגת לפתרון הבעיות הדחופות והסנהדרין עוסקת בתצפית על ובודקת איך משתלבות פעולות המלכות במטרה הכללית של העם.

פעולות המלך מתבססות על שיפוטו העצמי ומערבות החלטות מהירות על יסוד ניסיון אישי. פעולות הסנהדרין הן ביטוי של משפט וצדק המבוססות על ידע וניסיון מצטבר של דורות. באדם, זהו היחס של זיווג האישי והכללי, הסובייקטיבי והאובייקטיבי, הדמיון והמציאות, הרעיון והמעשה.

מלך אידיאלי הוא תלמיד חכם, אך גם חכם אינו שופט לבדו. בפועל, אין היהדות מעניקה סמכות בלעדית ליחיד להחליט לגבי הכלל רק על סמך הידע שבידו, אלא אם כן מדובר במצב שבו אין סיפק בידו לפנות אל הסנהדרין.

מבחינה מטפיסית, מרכיבים המלך והסנהדרין אחדות שבה כלולים סיבת המאחד ותוצאת המאוחד גם יחד – הביטוי של חיים המקיפים את שלל אפשרויות הניגודים המשלימים להרמוניה ביעילות ביצוע מרבית.


[K1]בראבו כפול, מאמר נהדר במיוחד ובכלל...

נתונים נוספים