משא ההוכחה

משא ההוכחה

אנשי שלומנו משקיעים היום את משאביהם היקרים והמעטים בהסברה: הם מסבירים למה לא צריך גדר, למה צריך מיגון טוב יותר, מדוע לא לסגת מהשטחים ועוד ועוד. הם מסבירים לאנשי השמאל, לממשלה, לאמריקנים, לאירופאים וכמובן לערבים. הם מאמינים שהסברה היא הדרך היחידה שבאמצעותה ניתן לפעול – הן מכיוון שכך חינכו אותם והן מכיוון שזו הדרך היחידה שנותרה להם.

הם טועים בגדול, כי הם מסבירים לאלה שמהם הם צריכים, למעשה, לתבוע הסבר - וקודם כל עליהם לתבוע מכל העומדים כנגדנו להסביר מדוע עליהם לקבל הסבר, כי לא עלינו מוטל משא ההוכחה; לא המתיישבים הם אלה שצריכים להוכיח את זכויותיהם על הארץ – הכופרים בכך הם אלה שעל כתפיהם מוטל משא ההוכחה לעמדתם.

ביהדות מקובל כי "המוציא מחברו עליו הראיה", שמשמעו שמי שסבור שמגיע לו דבר הנמצא ברשות אחר, הוא זה שעליו מוטלת החובה לספק את ההוכחות הנדרשות כדי לתמוך בטענתו. המצב שבו על בעליו של רכוש לנמק מדוע הדבר שייך לו אינו טבעי, הגיוני או סביר – ובמיוחד אם מדובר במצב שבו נמצא האדם לפני מי שמעוניין להפקיע ממנו את רכושו בחוזק יד.

היום, כשאין מדינת ישראל מקפידה לשמור על זכויות האדם של אזרחיה, חשופים אלה לפגיעתם הרעה של כל פורץ המחליט לעשות ברכוש האזרח כחפצו. בתנאים שבהם נשמרים זכויות האדם, אתה אינך צריך להסביר לממשלתך מדוע יש לך זכות להגן על עצמך בדרך שבה תבחר – הם אלה שצריכים לשכנע אותך אם הם רוצים להפקיע את זכותך להגנה עצמית.

בתנאים שבהם נשמרות זכויותיך אתה אינך צריך לשכנע את השמאל מדוע להישאר על אדמתך – הוא זה שצריך לשכנע אותך מדוע אין לך זכות עליה. משא ההוכחה מוטל על כתפיו של זה הרוצה להוציא ממך את מה שנמצא ברשותך – ואם אתה פונה לעסוק בהסברים של עמדתך, כבר הפסדת מבחינה עקרונית, כי הודית בכך שיש לזה שעומד מולך זכות לשמוע הסבר כזה.

עקרון לקוי זה קיים במדיניות המתיישב הישראלי וגם במדיניות ממשלתו; בתנאים של אמת וצדק אין ישראל צריכה להתנצל לפני העולם על כך שהיא מותקפת. העולם החפשי הוא זה שצריך להסביר מדוע הוא אינו תומך במאבקה רב השנים נגד המתקיפים אותה – ולדעת, בהקשר זה, שסכנת הוקעה מוסרית מרחפת על כל מדינה שאינה תומכת במאבקה הצודק של ישראל, העוסקת בהגנה עצמית.

אך כל עוד ישראל רק משיבה בשלילה על כל ההאשמות שמופנות נגדה, כל עוד היא רק עוסקת בהסברה שהיא בסדר וטוענת שההאשמות המופנות נגדה אינן נכונות, היא מצהירה, בעצם, על כך שיש למאשימים זכות להאשים. במתן ההסברים הקבוע על ידה ישראל נכנעת לתכתיביהם ולמתקפתם המתמדת של גורמי חוץ עוינים – וכך היא מסמנת את עצמה כראוייה למתקפה גם על ידי התקשורת הבינלאומית.

כך נוצר המצב האבסורדי שבו ישראל משיבה על כל טענה ריקה ולא מגובה שמועלית על ידי כל מאן-דהוא – ולעומת זאת, אין התקשורת או הפוליטיקה העולמית מפעילות שום לחץ דומה על הפלשתינים על אף שהעדויות כנגדם בולטות וידועות. היום, כשהנהגתה של ישראל איננה מציגה כראוי את עמדתה קבל העולם, היא מותירה את אזרחיה חשופים למתקפתו של האויב העולמי. זה, התוקף בכל החזיתות האפשריות, מקבל עידוד משתיקתה של ישראל, אותה מפרשים רבים בעולם כהצדקת ההאשמות המופנות נגדה.

גבול דק ביותר מפריד בין הסברה להתנצלות; כשאתה עוסק באופן קבוע בהסברה, אתה מתחיל להאמין שאתה הוא זה שצריך להסביר. ואז אתה מתחיל לתרץ גם את פעולות החיים היסודיות שלך, כמו שעושה ישראל בהסבירה מדוע היא מתיישבת ומדוע צומחים ישוביה. התיישבות וגדילה הם ערכי חיים כה טבעיים ויסודיים, שאם אתה חש צורך לנמק מדוע אתה עוסק בהם, מהר מאד אתה לא תהיה בטוח אם מותר לך בכלל לנשום וללכת, כי – כפי שמציגים זאת אויביך - אולי אתה עושה זאת על חשבונו של מישהו אחר.

רעיון הזוועה המציג את עם ישראל כמי שחי, כגזלן, על חשבונו של עם אחר, אינו נדחה, כראוי לו, על ידי מדינת ישראל. דבר זה הוא תוצאת היות חלקים מהממשל הישראלי לוקים בתחושת אשם בשל מחדליהם המוסריים כלפי המתיישב הישראלי, שבזכויות האדם והאזרח שלו הם פוגעים מאז קום המדינה. את החלק המוצדק של תחושת האשם שלהם הם מבטאים במחדל מתמשך של שתיקה בתחום החיוני כל כך, של הצהרה על צדק.

בהקשר שבו אויביה של ישראל תובעים נימוקים, בד בבד עם הפשעים שהם מבצעים נגדה במשך שנים רבות, על ישראל להצהיר כי משא ההוכחה מוטל על כתפיהם ולא עליה. אם היו מנהיגי האוייב נלכדים על ידי ישראל ומובאים, כפי שראוי היה לעשות, לבית משפט אובייקטיבי, היו הם נתבעים לספק הסברים מספקים לפשעיהם ולא תובעים אותם מקרבנותיהם. במובן דומה, אף כי בהבדל ברור, על אזרחי ישראל להתייחס לכל מי שתובע מהם שיסבירו מהו מקור זכותם על מה ששייך להם, כאל אוייב, גם אם הוא אינו נוקט בפעולות איבה. עליהם להבין כי ערעור על זכותו של אדם לחיות, בין אם הוא מתבצע בצורה של מלחמה ובין אם בצורה של שאלה עיתונאית, אינו מצדיק מתן הסבר.

בכל מצב שבו מעמיד מישהו בספק חלק מחייו של אדם אחר, משא ההוכחה הוא עליו.

נתונים נוספים