צדק מוחמץ
- פרטים
- עידכון אחרון ב-ראשון, 28 אוקטובר 2012 10:37
- כניסות: 908
צדק מוחמץ
המחדל ופתרונו
כשלונה הגדול ביותר של הנהגת המדינה מתבטא בכך שבעולם של היום אין מדינת העם היהודי נתפסת כצודקת. יתרה מכך: במסע של התנצלויות והסברים שתחילתם בשנת 1967 מנסה ישראל להשיב לעצמה את כבודה האבוד, לאחר שזה נעלם במהומת ההוקעות המוסריות נגדה, אשר שוב – חמישים שנה אחרי שנעלם הרייך השלישי מן העולם - הצליחו לשכנע שוב חלק גדול מן העולם שיש לעם היהודי על מה להתבייש. בהתחשב בעובדה שמאשימיה בגזל נמנים על אחת הקבוצות הלא מוסריות ביותר שידעה האנושות מעולם יש בעובדה זו הוכחה להחמצה גדולה של צדק.
לאחרונה העבירה גרמניה לצרפת את התשלום האחרון בסדרת תשלומי פיצויים שלהם התחייבה בסוף מלחמת העולם הראשונה. תשלומים אלה הושתו על גרמניה לאחר שהוכנעה על ידי המדינות בנות הברית שנלחמו נגדה, בעקבות ההכרזה עליה כאחראית לפתיחה במלחמה ולפיכך לנזקים הכבדים שנגרמו למדינות אלה כתוצאה מפעולתה.
למנצחים במלחמה ההיא – ולמעשה לכל אדם בעל שכל ישר - נראה כי צודק הדבר שעל הפותח במלחמה, שהוא האחראי לנזקים שנגרמו כתוצאה ממנה, מוטל לשלם במשאביו את מחיר פשעיו. בגישה זו מתבטא צדק יסודי אשר במקרה הנוכחי גם הוכר ככזה על ידי העולם התרבותי וכדאי היה שגם מדינת ישראל תדע לנצל את הדבר לטובתה, בניגוד למה שעשתה עד הלום, בנושא המלחמות שנפתחו נגדה על ידי מדינות ערב מאז קומה; אחרי למעלה מששים שנה שבהן הותקפה פעם אחר פעם על ידי מדינות ערב, שהחליטו לערער על זכות קיומה, צריכה היתה ישראל לגבש תביעה מסוג זה נגד מתקיפיה, להצהיר עליה קבל העולם כולו ולהעמידה כתנאי ראשוני בכל מו"מ להסכם. אך באופן מצער לא רק שישראל לא עשתה כך ביחסיה עם מצרים וירדן, על אף שהסבו לה נזקים גדולים, אלא שהיא אף שילמה להם – מה שמוכיח שההסכמים עימן היו תוצר של סחיטה פושעת ולא של צדק – וכזה הוא גם המו"מ העכשווי עם הפלסטינים.
מעבר לקו מסוים, מהווים הויתור, המחוות וכל שאר סוגי המתת שבהם נוקט אחד הצדדים המעורבים במו"מ כלפי יריבו סוג של הצהרה על אי צדקתו שלו והכרה בצדקתו של היריב. במקרה של הקשר בין מדינת ישראל והרשות הפלסטינית, שבו נחצה קו זה הרבה לפני תחילתו בעצם העובדה שבזכות מדינת ישראל, שבה תלויה הרשות מבחינת תשתיות יסוד ומשאבים, מצליחים הפלסטינים להתקיים בכלל, ביצעו ממשלות ישראל לא רק הצהרות מעשיות רבות על צדקת אויבי המדינה, אלא שהן הצליחו גם לשכנעם באי הכרת מנהיגיה של ישראל בצדקתה שלה.
למעשה, אל מול ההנהגה הישראלית הכושלת מבחינה מוסרית, המתפרקת מזכויות ונכסי המדינה השייכים לה בצדק והמפקירה את שלום אזרחיה (ולא רק אלה המתגוררים בחזית) מבלי לדאוג כראוי לבטחונם, הולך וגובר בטחונם של הפלסטינים בצדקת עמדתם השקרית. בהקשר זה אין למקרה המיוחד שבו נמצאת ישראל תקדים דומה כלשהו בהסטוריה של האנושות. שכן מעולם לא הצליחה טענתו של רמאי לגבור על דובר אמת בצורה כה בוטה, שלא לדבר על הצלחתה של קבוצת רמאים אלימים, המשתמשים במושג דמיוני של עם בלתי קיים שאותו המציאו כדי להציג עצמם כבעלי זכויות, לשכנע בתרמית גסה את מנהיגיה של מדינה המייצגת עם חי וקיים בן אלפי שנים, שתכונותיו המיוחדות הן עובדות שאינן ניתנות להכחשה.
ואין צורך לומר כי בהצהרה על "שתי מדינות לשני עמים" שהושמעה על ידי בכירים בישראל שוב ושוב יש משום הכרה בשקר כפול: בעצם קיומו בארץ ישראל של עם שאינו העם היהודי בנוסף לו – ובזכות שיש לעם זה לאדמת ארץ ישראל. די בכך כדי לקבוע - הרבה לפני מהלך של מו"מ כלשהו - שיש לא רק זכות רכוש עובדתית מסוימת לאדם יחיד זה או אחר אשר תפס חזקה על שטח אדמה מסוים (מה שיכול לקרות בכל ארץ שבה רוכשים זרים אדמות באופן פרטי) אלא שקיימת הכרה של מדינת ישראל בזכותו של עם לא יהודי על שטח ארץ ישראל. בדבר זה יש משום ערעור הן על זכותו המסורתית-הסטורית של עם ישראל על ארץ ישראל והן ביסודות הצדק האנושיים הבסיסיים.
אלה האחרונים אינם נזקקים להפלגה לעבר הרחוק כדי להסתמך על ההבטחה המעוגנת בספר הספרים. לכל צורך חוקי ומשפטי כלשהו של ביסוס זכות העם היהודי על ארץ ישראל די בזכויות שקנה לו זה בשיבתו לציון, שבה רכש מחדש בעמלו ובמשאביו את הזכות לשבת בארץ אבותיו – ובכך שבזמן שעל זכות ישיבתו בארץ שאותה קנה בעמל ויזע הגן גם במלחמות שבהן שילם בדם בניו לא הציגו מדינות ערב, אויבותיו, אשר יזמו את ההתקפות עליו, שום זכות רצינית להחזקה ולבעלות על ארץ ישראל. מבחינה זו אין בבעלות חלקית של מתיישבים ערביים על ישובים בארץ משום קניית זכות לאומית – וקל וחומר שאין הדבר כך במקרה של כיבושים אלימים ולא מבוססים מבחינה קנינית כמו זה שבו נקטו הסורים לגבי רמת הגולן.
מבחינה זו, המחדל הגדול ביותר של ההנהגה הישראלית בימינו אינו בטחוני, כלכלי או כזה שנוגע להיבט חברתי זה או אחר של חיי אזרחי ישראל אלא החמצה של יסוד חיים שהוא אולי החשוב ביותר לאיכות חייו של האדם: הצדק. בכך שמדינת ישראל איננה מעלה לאורך כל הדרך הארוכה של הסכסוך עם מדינות ערב והפלסטינים את נושא הצדק הברור של ישראל כנגד אויבותיה ושל קיום העם היהודי אל מול ההמצאה של העם-לכאורה הפלסטיני היא מוכיחה שדבר אחד נכון ללא ספק: שאין היא מתאימה לתפקידה. במלים אחרות מוכיחה הנהגת המדינה מאז קומה שהיא איננה מייצגת ראויה של עם ישראל בארצו.
אי התאמתה זו של הנהגת ישראל – המשותפת לכל ממשלות ישראל מיום הקמתה ועד ימינו - לייצוגו הראוי של עם ישראל בארץ ישראל מחליש את כוח עמידתו והופך את הישגיו בתחומים רבים, ובכלל זה תחום הבטחון, לעקרים. לפיכך, בנוסף להיחלשות עמידתו המעשית של העם היהודי בישראל בשדה העימות המלחמתי שלו עם אויביו מבית ומחוץ, חש העם היהודי כולו – הן זה שיושב בגבולות המדינה והן זה שחי בתפוצות – כי המנהלים את מדיניותה של ישראל (האמורים לייצג את הענין היהודי כולו) מחלישים גם את כוח העמידה שלו למול העולם בכך שאינם נוקטים בהצהרה ברורה על צדקתו. דבר זה גרוע במיוחד על רקע העובדה שאויבי ישראל מצהירים בכל דרך אפשרית על צדקתם הם ועל אי הצדק בפעולותיה של מדינת ישראל, אשר כבשה את אדמתם, גזלה את בתיהם ופגעה בהם.
המצב של ימינו, שבו מקיימת מדינת ישראל יחסים עם קבוצה גדולה של אויבים מבית ומחוץ, שעימם היא נמצאת בעימות על צדקת עמדתה מבלי שתעז לנקוט במלחמה אמיתית אשר תגן על אמיתותיה ותתקוף את כזבי התוקפים אותה והמאיימים עליה, איננו חדש. הוא מהווה רק את החוליה האחרונה של שלשלת אשר החלה במדיניותם הכושלת של מנהיגי המדינה. אף שראשונים אלה, שהקימו את המדינה, ידעו עוד לפני הקמתה איך להשתלט על משאביהם של יהודי העולם לטובתם והמשיכו לעשות כך גם אחרי קום המדינה, כאשר הם מנצלים את הרצון הטוב של אלה שלא נפגעו מן השואה הנאצית לצרכיהם, הם לא השכילו להציג את ענינו של העם היהודי כצודק ובכך החמיצו הזדמנות גדולה. החמצתם את עניני העם היהודי התבטאה בכך שלא מצאו לנכון להתריע על ההיקף המציאותי של הפגיעה שספג העם היהודי ממדינות העולם הן בתקופת המלחמה באירופה והן בכל מה שקרה מאוחר יותר בתפוצות עם ישראל בארצות ערב.
המוני היהודים שגורשו מארצות אלה בחוסר כל לאחר שנכסיהם הרבים הופקעו בידי ממשלות שונאות לא זכו בהגנה אמיתית מצד מדינת ישראל. זו, אשר מילאה פיה מים, לא מצאה לנכון לנסות ולגייס מאמץ משמעותי אף לצורך זעקה כלל-עולמית בנושא זה – שלא לדבר על תביעת פיצויים ראויה לשמה שהמגורשים השדודים החפים מפשע זכאים להם. אל מול מחדל זה של מדינת ישראל לייצג כהלכה את העם היהודי בולט המלל הערבי שאינו פוסק מלהזכיר, בין היתר, את ה"עוול" שגרמה ישראל בנושא הפליטים הערביים אשר נטשו את ישראל במלחמת העצמאות, תוך שהיא בונה זאת בתודעת העולם כבעיה לא רק ישראלית אלא כלל-עולמית – וגם מצליחה בכך. הראיה: הפליטים והארצות שבהן הם נמצאים לא הפסיקו לקבל (מאז שנת 1948!) טיפול ופיצוי מכיס אותה קהילה בינלאומית, אשר מעולם לא הראתה יחס כלשהו כלפי הפליטים היהודיים שגורשו מארצות ערב.
אך כשמדובר בעם היהודי, אין החמצת הצדק נוגעת רק לפרשת הסכסוך במזרח התיכון (אשר החלה עוד לפני הקמת המדינה) אלא מתחילה הרבה לפני כן, במקרים הרבים שבהם נפגע העם היהודי על ידי רבות מאומות העולם, ובכלל זה על ידי שליטים מקומיים רבים ששלטו ברבות מארצות התבל שבהן נפגעו בני העם היהודי בנפש וברכוש גם יחד וסבלו נזקים גדולים. ולא מדובר בדורות ובמקומות רחוקים, שעמיהם כבר אינם קיימים בנמצא, אלא בכאלה שיש לגביהם תיעוד ועדויות מפורשות אודות הפשעים שבוצעו בהם נגד בני העם היהודי.
זו, אולי, הסיבה הפוליטית הגדולה והחשובה ביותר לצורך החי שיש לעם ישראל בהנהגה חדשה, שתהיה שונה לגמרי מכל ממשלות ישראל שהתקיימו במדינה עד ימינו. הנהגה מסוג זה צריכה לדאוג להיבט המוסרי של כל נושא שבו מעורבת מדינת ישראל ובכלל זה לתנאים שבלעדיהם אין המדינה – או כל גורם אחר – יכולים לראות את עצמם כנציגי העם היהודי. ככזו עליה להיות בעלת אוזן קשבת לצעקת הדורות של העם היהודי הנגזל, שחלק גדול מירושתו עדיין קיים בימינו באירופה ובארצות ערב ומצפה לגאולת הצדק. הנהגה כזו תמצא לנכון להשיב את כבודו של הצדק הפגוע של העם היהודי בכל הקשר שבו ניתן יהיה לשחזר את הפגיעה שבה מדובר ולספק לבעיה מענה הולם.
דבר זה ניתן להיעשות באמצעות השקעה של משאבים שיוקדשו למאבק על המעמד המוסרי של המתרחש במדינה, החל מהעלאת המודעות הציבורית המקומית והעולמית להיבטיה המוסריים של כל פעולה מדינית והמשך במתן פתרונות מעשיים לכל נושא בעייתי שיעלה בתחום כלשהו. בהנחה שההלכה תואמת את הצדק המציאותי, ההולם גם את השכל הישר, יוכל גם כל העם היהודי בעולם לראות במדינת ישראל את נציגתו ביחס ישר למידה שבה תפעל המדינה בהתאם למסורת ישראל.
מדינת ישראל שבה יהיה הצדק הערך המנחה את ההנהגה תהיה לא רק כזו שתביא כבוד לעם היהודי בישראל ובכלל אלא תהווה מגן לכל מי שזכויותיו נפגעו – יהודים ולא יהודים. כמדינה צודקת יגדל שמה של המדינה בעולם בד בבד עם הערכתה ככזו שיש בידה היכולת לדאוג לטיפול צודק בכל סוגיה. כמו בכל תחום שבו מסופק צורך אנושי יסודי יהיה למדינת ישראל הצודקת ענין לתת מענה לכל טענה של קיפוח או גזל מצדו של כל אדם, ארגון או עם – כולל טענות כמו אלה המופנות היום כלפיה מצד אויביה. כמדינה שמודעת הן לערכו של הצדק לאדם והן לכך שמדובר בערך שהיא מסוגלת ליצור ולדאוג לקיומו בצורה הטובה ביותר, לא תזדקק מדינת ישראל יותר למתווכים מקצועיים בנושא הצדק – וקל וחומר שלא לגופים שמידת היכולת האובייקטיבית שלהם בתחום זה מפוקפקת.
הצדק יקנה למדינת ישראל עצמאות שלמה, שכן תחת הנהגה צודקת, שתהיה ראויה לשמה זה, תצליח מדינת ישראל לסגור את הפערים שניבעו בחומת עמידתה המוסרית ללא כל סיוע מבחוץ. דבר זה נובע מכך שלצורך הפעלתו אין הצדק נזקק לערכים חיצוניים כלשהם שאינם ניתנים להשגה בישראל עצמה. אחד מגורמי היסוד שכלולים בהפעלתו של צדק מלא – שהוא יחס של שויון אנושי מלא כלפי כל המעוניין בו – יהיה מה שיבטיח את יציבותה הפוליטית של מדינת ישראל הן מבחינה פנימית והן בעולם הגדול, שכן המערכת המשפטית של המדינה לא תאפשר את הטענות הקיימות נגדה היום על עיוות דין, גזל וקיפוח.
היום מפגרת מדינת ישראל בנושא הצדק בדיוק בגלל החמצת ההזדמנות שנפתחה עם קום המדינה לתבוע בשם העם היהודי את כל אלה שפגעו בו בעבר – וקל וחומר בהווה. מתוך חוסר מודעותם של העומדים בראש המדינה עד היום למידה שבה נתפסת מדינת ישראל כנציגת העם היהודי, הם לא שמו לב לכך שאומות העולם המחזיקות ברכוש יהודי שהופקע על ידיהן מצפות לתביעתו המקיפה של העם היהודי להשיב לו את מה שנלקח ממנו. על רקע העובדה שממשלת מצרים מוצאת היום לנכון לתבוע את העתיקות שהגיעו משטחה למוזיאונים בעולם המערבי – ומצליחה בכך – אין סיכוי שלא נמצאים בעולם רבים וטובים החשים שבנו את תרבותם במחירו של דם ורכוש יהודי, המבקשים צדק. אם היו מקימי המדינה מודעים להיקף שבו מדובר הם לא היו מסתפקים ב"פירורי שואה" זניחים ביחס, המהווים לעג לרש, במיוחד על רקע היותם של יהודים רבים באירופה ובארצות ערב שלפני פחות ממאה שנה אמידים למדי, בתוקף היותם עמוד השדרה של התרבות, הכלכלה וחיי הרוח של הארצות שבהן חיו.
בהקשר זה השלימה השתיקה הלא צודקת של ממשלות ישראל את השקר הפלסטיני, המבוטא בטענה שרכושם של הפליטים הערביים, אשר הופקע מהם במלחמת העצמאות, צריך לשוב אליהם. למעשה, למולו של כל ערבי המחזיק במפתח בית שלטענתו נגזל ממנו קיימים בעולם יהודים רבים החמושים בעדויות, זכרונות ומסמכים אודות בתים, מפעלים, נכסים וערכי חיים רבים שהעולם עדיין מחזיק בהם בימינו – ונזכיר, בהקשר זה, רק את יצירות האמנות הרבות הממלאות מוזיאונים ומחסנים, את חשבונות הבנקים, או את פירות השוד העצום שביצעו הנאצים ביהודים לפני שהשמידום ואת ספרייתו הגדולה של הרבי מלובביץ' המוחזקת, עדיין, בעקשנות על ידי הגנזך הצבאי ברוסיה.
אין ספק שהניגוד הגדול כל כך שקיים בין גזל עצום זה של העם היהודי (שרבים מקרבנותיו עדיין בחיים) לבין חוסר המעש של מדינת ישראל, שהתיימרה להיות נציגתו, בנושא הצדק, היה לרועץ ממדרגה ראשונה למעמדו של עם ישראל בעולם. אך הצדק החולה ניתן להבראה; פגוע ומוחמץ ככל שיהיה, אפשר לתקנו באמצעות אחת מתכונות היסוד של העם היהודי: כוח זכרונו. בכוחו של זה ניתן להשיב על כנו את מעמדו של העם היהודי לעולם ולהציגו כמות שהוא. ואין צודק יותר מאשר להשיב עטרה ליושנה ולהפוך לגמרי בתודעת העולם את מעמדו המוסרי של עם ישראל ממצב של נאשם בגזלנות ובפגיעה בעמים אחרים למצבו האמיתי, של מי שהעולם פגע בו, גזל ממנו והשיב לו רעה תחת הטובה אשר עשה. כך, פתרונו של מחדל הצדק יכלול גם הבנה מחודשת הן לגבי ההיקף של מעורבות העם היהודי בתרבות האנושית והן לגבי התרומה העצומה שהעניק לה.