צדקת הנקמה

 

צדקת הנקמה

על מיתוס הנקמה הלא צודקת

מדי פעם, כשעולים הקולות הקוראים לקו נוקשה יותר נגד האויב, עולים לעומתם הקולות המתנגדים להם, הקוראים ל"רחמים כנגד הנקמה". בחברתנו קשה לרבים להפריד בין רחמים לאכזריות, שנתפסים, שניהם, כמעט כמו שני צדדיה של מטבע אחת. רבים מסרבים להכיר בכך שצידה השני של הנקמה שלנו היא אכזריות האויב.

ופעולת נקמה, כמו שאר פעולות המתבצעות נגד האויב, איננה מעידה על אכזריות. למעשה, אין קשר אמיתי בין נקמה לאכזריות, אלא אם כן הפועל על פי רגש האכזריות סובר שמה שהוא עושה צודק, כפי שנוהגים אויבינו. אך רגש אינו מנחה לפעולה אלא תגובה לה – והצדק ייעשה אם הפעולה המלחמתית תיעשה לפי השכל.

במצב שבו אין הדברים ברורים, מבולבלים רבים בין צדק, נקמה, רחמים ואכזריות. במיוחד מכיוון שאויבינו הם אלימים ובפעולתם הם מונחים על ידי רגשות אכזריים, נתפש הפועל בתגובה צודקת לאלימותם כאילו הוא אכזר. מכאן הדרישה לפעול על פי רחמים, כדי למנוע את האכזריות. אך התוצאה של בלימת השבת המלחמה אל שער האוייב היא מניעת הצדק ומכך, במוקדם או במאוחר, סיוע לאכזריות.

כבר בעבר הרחוק הבחינו בכך שהפועל לפי רחמים, בניגוד למי שפועל על פי צדק, פותח פתח לאכזרים, ובכך מגביר, בסופו של דבר, את האכזריות. כבר אמרו חכמי העבר של היהדות כי "מי שמרחם על אכזרים סופו שהוא מתאכזר לרחמנים"; אין הכוונה רק לתוצאות הנצפות של התהליך הפסיכולוגי שהרחמן עובר, אלא לעובדה מציאותית: שבפעולה שמבוססת על מתן רחמים לאכזר, יש משום אכזריות כלפי קרבנותיו.

אך מדוע קראו אבותינו לקרבנותיו של המתאכזר "רחמנים"? אולי כדי ללמדנו שהקרבנות, בדרך כלל, בנטייתם השכיחה לרחמים, אינם עושים את הקשר בין העובדה שמישהו פוגע בהם לכך שפעמים רבות מדובר במי שעוונותיו נמחלו שלא בצדק. במציאות של הסכסוך עם הפלשתינים, המרוחם יכול להיות כל מחבל ששוחרר כתוצאה מעסקה עם האוייב אחרי שהורשע ברצח – או כל מי שתוקף את ישראל כדי להרוג אזרחים וצה"ל נמנע מלפגוע בו כדי שלא לסכן "חפים מפשע".

כל פעולה כזו, שבה נמנעים הלוחמים באויב מלמצות את הדין עימו, היא דוגמה לפעולה שמונעת על ידי רחמים – והיא עלולה להשתלם בכך שאוייב זה ישוב ויפגע במי שריחם עליו. היבט זה של הצדק כמעט ונעלם לחלוטין ממקבלי ההחלטות המבססים את פעולתם על רגשות ולא על שכל; בהיכנעם לרגש הרחמים הם הופכים, בפעולתם, למסייעים לאכזרים. ולא רק שהם אינם רואים את הנזק הנגרם כתוצאה מפעולתם הלא-צודקת, הם גם מערערים על הצדק שבפעולת הנקמה. הם עושים זאת על ידי קריאתם לה "אכזריות".

במסורת היהודית נאמר על בני עם ישראל גם כי הם "רחמנים בני רחמנים". בכך מזוהה אחד המאפיינים של היהודים, שנטייתם הטבעית היא לרחמים. זוהי, אגב כך, גם הדרך שבאמצעותה אנו מבחינים בשורש הנפשי היהודי של אלה התומכים ברחמים. רחמים הם סימן ההיכר של טבע היהודי, אך כשהם מוגזמים ומוצאים מהקשרם, כמו כל דבר היוצא מן האיזון הטבעי הנכון, הם מהווים לא רק עיוות של צדק, אלא סכנה גדולה.

סכנת הרחמים המוגזמים כפולה: ראשית, היא גורמת לרחמן אכזבה כשרחמנותו הלא מוצדקת מכה בו, ואז עלולה הקיצוניות השניה, האכזריות, לעלות ולמשול במקום חברתה, מה שגם הוא אינו צודק. שנית, בהיותה ביטוי של אי צדק, היא חושפת את האדם החף מפשע לנחת זרועם האלימה של האכזרים, כשהם מרוחמים ומתחמקים מעונש.

את הדוגמה הבולטת לסכנה הראשונה אנו מוצאים בנצרות: דת זו שמה לה לסיסמה ולהצהרת כוונות את הרחמים, אך יישמה דרך פעולה הכוללת אכזריות רבה. את הסכנה השניה ניתן למצוא רבות במציאות הסכסוך שבו מעורבת ישראל היום: ישראל ניצבת, יום יום, בפני הברירה-לכאורה בין רחמים לאכזריות: האם להשיב מלחמה שערה נגד מי שמתקיף אותה או להבליג? אם תשיב מלחמה, תפעל לפי הצדק אבל אז יש סכנה של פגיעה ב"לא מעורבים". אם לא תשיב – אתה מסכן את אזרחיך שלך וגם נמנע מהענשת תוקפיך. למעשה, בכל פעולה שתבחר, אתה נתפס לא טוב: אתה אכזר או ותרן – ושניהם פסולים.

הפתרון הוא: פעולה לפי הצדק - ונקמה בכלל זה. נקמה, בניגוד לטעות מקובלת, איננה רגש, אלא צורה של פעולה לפי הצדק. הבעיה היחידה עם נקמה, היא שבהיותה תגובתית, היא יוצרת רושם של תגובה רגשית ולכן לא רציונלית. אך אין קשר בין הדברים: רגשיות היא תגובה אוטומטית טבעית, שאין האדם יכול להימנע ממנה – והוא אינו צריך. כל עוד הוא איננו מבסס את מעשיו על רגש, אין הוא צריך להגביל את רגשותיו. כל עוד הוא פועל על פי הצדק, יהיו רגשותיו נכונים ומוצדקים. דבר זה אינו קיים אצל אויבינו, אשר פועלים על פי רגשותיהם ולא על פי הצדק.

רבים ביננו אלה אשר מפרשים את הנקמה כפעולה על פי רגש ולא כפועל יוצא של צדק. אך אפילו אלה אשר רואים את הנקם כצדק, מגיעים עד כדי דחיית הצדק. יהודה עמיחי, המשורר, כתב פעם: "מן המקום שבו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב". בכך ביטא אי הבנה גדולה לגבי משמעות הצדק. הצדק הוא יסוד חיים וחיים שלא על פי הצדק לעתים קרובות אינם חיים. למעשה, פרחים צומחים רק מהמקום שבו אנו צודקים; הפרחים, כמו כל דבר שאנו חפצים ביקרו, זקוקים לצדק כתנאי להתפתחות. היכן שאין צדק אין צמיחה.

כשעמיחי אומר בשירו, כנראה מבלי משים, שהצדק אינו צודק, מהווה שירתו חלק מהרעיון שהצדק שייך, איכשהו, לחשיבה, לשכלתנות, להגיון – ושאלה אינם עולים בקנה אחד עם ה"לב", עם תהליכי החיים, הנתפסים על ידו כמבטאים רגשות. רגשות, מניחים התומכים בגישה, אינם תואמי שכל. זוהי המכשלה של הדוגלים ברחמים על פני הצדק. הם אינם רואים את הדרך הישרה המובילה מן הרחמים הישראליים לאכזריות רוצחיהם.

כי הנקמה היא צודקת ואיננה אכזרית כלל. האכזר הוא זה שמבצע מעשה של פשע נגד אדם חף מפשע. הנוקם זקוק לתעצומות נפש רבות כדי לעשות את מעשהו – והמפריעים לו עושים את מעשהו קשה הרבה יותר. בחברתנו לא די בכך שאין להתנגד לנקמה – יש להללה, לשבחה – ולהמליץ על פעולת השבה מלחמה שערה לא רק כתגובה; צבא מוסרי, כצבאו של עם ישראל המותקף, צריך לאמץ פעולה מקדימה כתורת הלחימה שלו.

"עין תחת עין" היא הגישה הנכונה – אך "הבא להורגך השכם להורגו" טובה וצודקת יותר.

נתונים נוספים